שנאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שנאה היא רגש של דחיה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעיתים רצון לחסל אותו. יש נטייה להכפיש ולהשמיץ רגש זה; עדיין, הוא משרת מטרה חשובה.
השנאה עלולה לנבוע מפחד, אם מוצדק או לא מוצדק, או ממסקנות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת ומוזרה.
שנאה יכולה להיות קשורה בדיעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.
בהיעדר אופן ביטוי לכעס ושנאה, אלו נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, בה אלו התבטאו באופן תוקפני ואלים.
השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז.
מילים נרדפות לרגש זה הן: עויינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנאה עצמית
שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר אליה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעיתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמוכן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, בדידות, ייאוש, פגיעה עצמית וכדומה.
ביהדות ידועה תופעה של אוטו-אנטישמיות שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת היחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.
[עריכה] ביהדות
בספר בראשית [1] מסופר על האחים ששונאים את יוסף, ולא יכולים לדברו לשלום, מחמת הקנאה שהם מקנאים בו, על היחס המועדף שהוא קיבל מיעקב ועל חלומות הגדולה שהוא התנשא בהם עליהם. שנאה שבעטיה הם מבקשים לרוצחו נפש לאחר מכן.
במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת.
- "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:" [2]
במקרא עוד מתואר אלוהים כמי ששונא עבודת אלילים.[3] וכמי ששונא גזל.[4] בספר משלי השנאות האלוהיות מורחבות לשש: יהירות, רמיה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע, והפחת כזבים.[5]
בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב.[6]
שנאת חינם - היא שנאה לא ענינית שבה אדם שונא אנשים שלא על רקע אישי לחינם, רק בשל העובדה שיש להם תפיסה אחרת, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת. חז"ל ציינו שבית שני חרב רק בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את השניה.
[עריכה] בפילוסופיה ובתרבות
על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש 3 רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, "שנאה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר: לפי שפינוזה, אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האיממנטיות שלו (כרכים א-ג בספרו "אתיקה"), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליות הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.
בדת ובתרבות נחשבת השנאה לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא. לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה השנאה נתפש כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני (בהרבה מקרים - כגון גרמניה הנאצית ומדינות ערב - אויב זה הוא היהודים ואחר כך מדינת ישראל, וגם במשטרים דמוקרטיים - כמו, אולי, במדינת ישראל ויחסה לערבים), שמאפשרת לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ והחוצה.
[עריכה] הערות שוליים
- 1. ^ "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: (ספר בראשית פרק לז 4)
- 2. ^ (ויקרא יט, 17)
- 3. ^ (דברים יב, 31)
- 4. ^ (ישעיה פרק סא 8)
- 5. ^ (ספר משלי פרק ו 16)
- 6. ^ "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב" (עמוס ה' 15) (תהילים צ"ז 10)
| רגשות |
|---|
| אדישות • אהבה • אומץ • אושר • אימה • אכזבה • אקסטזה • אשמה • בדידות • בוז • בושה • בלבול • גאווה • געגוע • דאגה • הודיה • הערצה • השפלה • התבטלות • חיבה • חמדה • חמלה • חרטה • ייאוש • כעס • מבוכה • מרירות • סבל • סלידה • עלבון • עצב • עצבנות • פחד • ציפייה • צער • קבלה • קנאה • רחמים • ריקנות • שמחה • שנאה • שעמום • תדהמה • תיעוב • תסכול • תקווה |
