קרל ליבקנכט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרל ליבקנכט (13 באוגוסט 1871 - 15 בינואר 1919) היה סוציאליסט גרמני וממקימי ה"ספרטקיסטים" והמפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
ליבקנכט נולד בלייפציג לוילהלם ליבקנכט, אחד מן המייסדים של המפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה (SPD), ויושב ראשה, בצוותא עם אוגוסט בבל עד מותו בשנת 1900. ליבקנכט גילה נטיות רדיקליות יותר מאביו. הוא היה למרקסיסט אדוק, כאשר למד משפטים וכלכלה פוליטית בלייפציג ובברלין, ולאחר שירותו הצבאי בפוטסדם בין 1893 ל-1894 ולימודים נוספים, קיבל את תואר הדוקטור ועבר לברלין ב-1899 היכן שעבד כעורך דין עם אחיו, תיאודור ליבקנכט.
ליבקנכט נישא ליוליה פרדיס בשנת 1900 ולזוג נולדו שני בנים ובת לפני מותה של יוליה בשנת 1911.
כעורך דין הגן ליבקנכט על הסוציאליסטים ואנשי השמאל שנאשמו בהברחת תעמולה סוציאליסטית לרוסיה, עניין בו היה מעורב אף הוא באופן אישי. הוא הצטרף ל-SPD בשנת 1900, ופעל כנגד המיליטריזם. ליבקנכט היה בדעתו של פרידריך אנגלס כי הצלחתה של המהפכה תלויה בשכנועם של החיילים, ולכן הטיף לכך שהמפלגה תתמקד בבעיית המיליטריזם, ולהקדיש לכך מאמץ מיוחד. אחד מכתביו, "מיליטריזם ואנטי מיליטריזם" הוביל לכליאתו למשך 18 חודשים בגלאץ שבשלזיה בשנת 1907. בשנת 1908 נבחר לפרלמנט הפרוסי, על אף שעדיין היה בין כתלי הכלא.
ליבקנכט היה חבר פעיל באינטרנציונל השני ומייסד "הנוער הסוציאליסטי הבינלאומי", שכן חש כי יש לשבות את לב הנוער בטרם יתגייס לצבא, ויקבל את האינדוקטרינציה המיליטריסטית הפרוסית. בשנת 1912 נבחר לרייכסטאג מטעם ה-SPD. באוקטובר 1912 נישא לאשתו השנייה, ההיסטוריונית סופי ריס.
[עריכה] ההתנגדות למלחמת העולם הראשונה
על אף עמדתה הרשמית של מפלגתו התנגד ליבקנכט להשתתפותה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אך הצביע בעד תקציב המלחמה בהצבעה שנערכה ב-4 באוגוסט 1914 משום שראה עצמו אנוס על פי המשמעת המפלגתית. ליבקנכט סבר כי יהיה בידו לפעול לשינוי עמדת המפלגה על ידי פעולה מתוך המפלגה, והוא החל פועל לכך במרץ ביחד עם רוזה לוקסמבורג, פרנץ מהרינג וקלרה זטקין. בפעולה זו הביא עליו את חמתה של הנהגת המפלגה, ואף זומן אל הועד הפועל של המפלגה כדי להבהיר את פעולותיו. הוא המשיך להיות מבקר חריף של הנהגת מפלגתו, פרידריך אברט וקרל קאוטסקי, והחלטתם לתמוך במדיניות המלחמה.
ב-3 בדצמבר 1914 היה היחיד מבין חברי הרייכסטאג שהצביע כנגד המלחמה, וביניהם 110 חברי מפלגתו, לאחר שהבין כי לא יוכל לשנות את עמדת המפלגה מבפנים, וכי הנהגת המפלגה נחושה להציג אל מול הרייכסטאג חזית אחידה התומכת במפלגה.
בסוף 1914 פרש ליבקנכט מהמפלגה, ביחד עם רוזה לוקסמבורג, ליאו יוגיכס, פאול לוי, ארנסט מאייר, פרנץ מהרינג וקלרה זטקין, והקים את "הליגה הספטרקיסטית" שפירסמה עיתון, שעד מהרה הוכרז כבלתי חוקי.
ב-1915 בנאום פומבי תקף את עמדת הסוציאל דמוקרטים שקראו לשלום, מייד ברגע שיושג ביטחון, ושאל: "איזה סוג של ביטחון? האם ביטחון המבטיח את עצמאותה של המדינה, או מרחב המרפקים שבעלי ההון רואים כהכרחי להתפתחות האימפריה?... וכיצד ניתן לזכות במרחב זה ללא כיבושים ושיעבודם של עמים אחרים?".
ליבקנכט נאסר ונשלח לחזית המזרח במלחמת העולם הראשונה, שם שירת ביחידת קבורה. בשל בריאותו הלקויה הושב לגרמניה באוקטובר 1915. הוא נאסר שוב בעקבות הפגנה בברלין ב-1 במאי 1916, ונידון לשנתיים וחצי מאסר בגין בגידה, ולאחר מכן הוחמר עונשו לארבע שנות מאסר וחודש אחד. באוקטובר 1918 שוחרר שוב, בעקבות חנינה שהעניק הקנאצלר מקס פון באדן לכל האסירים הפוליטיים.
[עריכה] המהפכה הספרטקיסטית
לאחר צאתו מהכלא, יצא מייד לברלין הסוערת, קיבל את מנהיגות הספרטקיסטים, ביחד עם רוזה לוקסמבורג ופרסם את עיתונם "הדגל האדום" ("Rote Fahne"). באירועים הסוערים שהביאו להתפטרותו ובריחתו של הקייזר, ולהכרזת הרפובליקה בידי פיליפ שיידמן היה ליבקנכט בין הדמויות הפועלות הראשיות. בתקופה זו החלו הספרטקיסטים בניסיון ליצור מהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל אותו ראו ברוסיה - מדינה שהובסה בקרב, התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון. הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים משוחררים.
הכרזתו של שיידמן על הרפובליקה, על דעת עצמו כמעט, מבלי שתכונס מועצה מחוקקת שתיתן לכך גושפנקא רשמית, נבעה לא מעט מן החשש כי ליבקנכט יכריז בעצמו על רפובליקה סוציאליסטית בנוסח ברית המועצות. ליבקנכט סירב להכיר בממשלתם של חבריו הסוציאל דמוקרטים, אשר הצביעו בעד המלחמה באוגוסט 1914. הוא דרש כי הכוח יינתן לפועלים ולמועצות החיילים. בממשלה החדשה בה היו שותפים הסוציאל דמוקרטים, ופלג "הסוציאל דמוקרטים העצמאים" לא שותף ליבקנכט.
ב-30 בדצמבר 1918 השתתף, ביחד עם וילהלם פיק ורוזה לוקסמבורג בכנס הייסוד של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה בברלין.
בתחילת ינואר 1919 השתתף ליבקנכט במרידה הספרטקיסטית בברלין. במשך כמה ימים התנגשו פועלים וחיילים השייכים לשני המחנות, מחנה הממשלה הסוציאל דמוקרטית ומחנה הספרטקיסטים, בתחילה בהפגנות ענק, ולאחר מכן בשפיכות דמים. ליבקנכט היה בין הקוראים לפעילות מהפכנית אלימה (בניגוד ללוקסמבורג שהתנגדה לכך). הוא הכריז על עצמו, ועל חברי מפלגתו פאול שולצה וגיאורג לדבור כראשי "הועדה המהפכנית" בה היו 53 חברים, ואנשיו תפסו בנייני מפתח בעיר, לרבות בניין העיתון הסוציאליסטי "פורוורטס" (קדימה).
הממשלה דרשה מליבקנכט ואנשיו לפנות את הבניינים שתפסו, אך הם סירבו. ב-11 בינואר, לבקשת הנשיא הסוציאל דמוקרטי פרידריך אברט ושר ההגנה הסוציאל דמוקרטי גוסטב נוסקה התערב הצבא, ויחד עמו מיליציות הפרייקורפס. ב-13 בינואר דוכאה המרידה. לאחר שהסתתרו במשך יומיים נתפסו ליבקנכט ולוקסמבורג על ידי אנשי הפרייקורפס, עונו ונרצחו. לוקסמבורג נרצחה במהלומות מקת רובה, וליבקנכט נורה בעורפו והושלך כ"אלמוני" בחדר המתים העירוני.
[עריכה] לאחר מותו
ליבקנכט ולוקסמבורג נחשבו בגרמניה המזרחית לקדושים מעונים, ורחובות, כיכרות ומבני ציבור נקראו על שמם. לאחר איחוד גרמניה ב-1990 שונה שמם של חלק מן הרחובות והמבנים, אך חלקם עדיין נושאים את שמם. בשנת 1951 באמתלה של יום הולדתו השמונים של ליבקנכט הודיע ראש עירית ברלין המזרחית, פרידריך אברט, בנו של נשיאה הראשון של רפובליקת ויימאר, על הקמת מבנה אבן בכיכר פוטסדאם, שנועד לשמש כבסיס לאנדרטה לליבקנכט. נראה כי העיתוי נבחר על מנת לנגח את מערב גרמניה על התחמשותה מחדש, שכן ליבקנכט סימל את ההתנגדות למיליטריזם. במשך העשור שלאחר מכן נותר רק בסיס המבנה, ובשנת 1961, עם הקמת חומת ברלין, הפכה הקמת האנדרטה לבלתי מעשית. לאחר איחוד ברלין, בשנת 1995 הוסר מבנה האבן, ואוחסן במקום נסתר מהעין. בשנת 2002 הוחלט להקים שוב את המבנה, לתיעוד ההיסטוריה האורבנית של העיר, ועל מנת לכבד את המסורת הסוציאליסטית והאנטי מיליטריסטית בגרמניה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- Carl E. Schorske, German Social Democracy, 1905-1917: The Development of the Great Schism (Harvard University Press, 1955).
- S. William Halperin, Germany Tried Democracy - A Political History of the Reich from 1918 - 1933 (Norton Library, 1965)
- Geoffrey Barraclough, The Origins of Modern Germany (Capricorn Books, 1963)
