פסק דין בראון נגד מועצת החינוך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה (Brown v. Board of Education of Topeka) |
||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
 |
||||||
| טענות נשמעו ב-8 בדצמבר 1952 טיעונים נוספים נשמעו ב-7 בדצמבר 1953 |
||||||
|
||||||
| החלטת בית המשפט העליון: | ||||||
| הפרדה בין גזעים בחינוך הציבורי סותרת את פסקת השוויון של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. מתקנים נפרדים הינם אי שוויוניים מטבעם. | ||||||
| המותב: | ||||||
|
||||||
| דעות בפסק הדין: | ||||||
|
||||||
| תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה: | ||||||
| פסק הדין מתבסס על התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית |
פסק דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה (באנגלית: Brown v. Board of Education of Topeka) מראה מקום: (1954) 347 U.S. 483, היה פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית הינה בלתי חוקתית.
פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד הם, מעצם טבעם, מפלים את השחורים לרעה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מאז תום מלחמת האזרחים של ארצות הברית וחקיקת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית האוסר על אפליה על רקע גזעי, בוצעה למעשה הפרדה בין גזעים בארצות הברית, בטענה כי ניתן לבני הגזע השחור יחס שווה, גם אם נפרד. משמעות יחס זה הייתה הפרדה מוחלטת במערכות החינוך, התחבורה, השירותים והרפואה בין השחורים ללבנים. מדיניות זאת אושרה על-ידי בית-המשפט העליון של ארצות הברית בשלהי המאה ה-19.
פסק דין בראון הינו הידוע בסדרה של פסקי דין (כמפורט מטה) בהם בתי המשפט אסרו על הפרדה זו באמצעות אקטיביזם שיפוטי.
[עריכה] ההליכים המשפטיים
ב־1951 הוגשה תביעה ייצוגית נגד מועצת החינוך של העיר טופקה בקנזס, בבית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז קנזס. התובעים היו 13 הורים לתלמידים שחורים מטופיקה. ההורים פנו לבית המשפט בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית של מחוז טופיקה. במחוז טופיקה היו בתי ספר נפרדים לשחורים ולבנים בהתאם לחוק מדינת קנזס משנת 1879 אשר אפשר למועצת החינוך לקיים מערכת חינוך נפרדת (אך לא חייב את מועצת החינוך לעשות כן).
ההורים שוכנעו על ידי הנהגת ה־NAACP של טופיקה להגיש את התביעה. בראון שוכנע להגיש את התביעה בשם בתו, לינדה בראון, הלומדת בכיתה ג', ואשר נדרשה ללכת מרחק רב ביותר על מנת לעלות על אוטובוס אשר יקח אותה לבית הספר היסודי מונרו - בעוד שבאותו מרחק הליכה היה בית ספר יסודי (בית הספר סמנר) אשר למדו בו רק לבנים.
שלושה עשר התובעים היו: אוליבר בראון, דארלין בראון, לנה קרפר, סיידי אמנואל מאקוריטה אמרסון, שירלי פלמינג, זלמה הנדרסון, שירלי הודיסון, מוד לוטון, אמה לויאיס, איונה ריצ'רדסון ולוסינדה טוד.
בית המשפט המחוזי פסק כי מועצת החינוך פעלה כדין, בהסתמכו על פסק דין פלסי נגד פרגוסון ((1896) 163 U.S. 537) אשר קבע כי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" הינה חוקתית. שלושת השופטים אכן מצאו כממצא עובדתי כי חינוך השחורים בנפרד אכן פוגע בהם, אולם קבעו כי בתי הספר שווים מבחינת בניינים, תוכנית לימודים, והדרישות מן המורים [1].
[עריכה] החלטת בית המשפט העליון לנהל דיון בנושא
בית המשפט העליון איחד את הדיון בארבעה מקרים: "בראון נגד מועצת החינוך, תביעת בריגס נגד אליוט, שהוגשה בדרום קרוליינה, תביעת דייויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד, שהוגשה בוירג'יניה, ותביעת גבהרט נגד בלטון שהוגשה בדלוור. כל המקרים הללו מומנו על ידי ה־NAACP.
מקרה קנזס היה יחודי בכך שלא נטען בו שהייתה למעשה נחיתות בבית הספר המופרד מבחינה חיצונית (מבני הלימוד), מבחינת תוכנית הלימודים ומבחינת רמת המורים. בבראון נטען כי עצם ההפרדה היא המפלה לרעה. מקרה דלוור הינו ייחודי בכך שמדובר בערעור על פסד דין מחוזי בו נקבע כי ההפרדה עצמה מפלה (בניגוד לשאר פסקי הדין המחוזיים בהם נקבע כי ההפרדה אינה מפלה).
עורך הדין מטעם ה־NAACP היה ת'ורגוד מרשל (שמונה בשנת 1967 להיות שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית) טען בפני בית המשפט העליון בשם התובעים, ופול וילסון טען בשם מועצת החינוך.
[עריכה] החלטת השופטים
בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות "הנפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים נפטר נשיא בית-המשפט העליון, ובמקומו מונה ארל וורן. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ואת הנשיא אייזנהאואר שמינו אותו כאשר אימץ גישה ליברלית, והיטה את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה פה אחד. ב־17 במאי, 1954 קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי "חינוך נפרד הינו מפלה מטיבו". מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום מדעי החברה והפסיכולוגיה כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שיוויונית, ומפירה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
החלטת בית המשפט הפכה למעשה את פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד משנת 1899 אשר קבע כי הפרדה הינה חוקתית.
פסק דין בראון לא הביא מיידית לביטול ההפרדה בבתי הספר, ואף לא באתרים ציבורים אחרים כגון מסעדים ושירותים, באשר אלה הוחזקו על ידי אנשים פרטיים ולא היוו מוסדות ציבוריים. מניעת אפליה במוסדות פרטיים אירעה רק לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח 1964.
פסק הדין מכונה "בראון I" משום ששנה מאוחר יותר פסק דין שני המכונה "בראון II" ניתן על ידי בית המשפט העליון בו קבע בית המשפט כי המדינות השונות חייבות לציית להחלטת פסק דין בראון "במהירות האפשרית". על אף החלטה זו לא בוטלה ההפרדה עד שנת 1970 בחלק ממדינות הדרום, ואף בשנת 1971 (פסק דין סוואן נגד מועצת החינוך שארלוט מקלנבורג - (1971) 402 U.S. 1) ובשנת 1974 (פסק דין מיליקן נגד ברדלי - (1974) 418 U.S. 717) נאלץ בית המשפט העליון להתערב במקרים של הפרדה גזעית והסעת תלמידים אל מחוץ למחוזות חינוך באוטובוסים על מנת לבצע הפרדה על בסיס גזע.
פסקי דין נוספים ניתנו בשנים הבאות, ביטלו את ההפרדה כאי-שיוויונית בשורה ארוכה של תחומים נוספים, כמו תחבורה ציבורית, מבני ציבור ואפילו מגרשי גולף. למעשה, מאז פסק-דין זה, בכל המקרים בהם הוחלט על הפרדה על בסיס גזעי, מלבד במקרים של אפליה מתקנת, הפרדה זאת נקבעה כבלתי חוקתית.
[עריכה] השפעות פסק הדין
לא כל המדינות קיבלו את החלטת בית המשפט העליון במקרה בראון. בוירג'יניה הסנטור הארי פ. בירד האב אירגן התנגדות להחלטה ואף סגר את בתי הספר על מנת למנוע את הדה סגרגציה. בארקנסו סירב המושל לאפשר את ביטול ההפרדה עד שהנשיא, דווייט אייזנהאואר (שבעצמו לא תמך בפסיקה) החליט לשלוח חיילים של הצבא הפדרלי כדי לאכוף, בכוח, את ביטול ההפרדה (ראו משבר ליטל רוק).
[עריכה] תוצאות פסק הדין בטופיקה
מיד לאחר ההחלטה של בית המשפט השתנה האקלים הפוליטי בטופיקה, ומועצת החינוך החליטה כבר באוגוסט 1953 על דה סגרגציה בכל בתי הספר.
בניין מנהל מערכת החינוך בטופיקה קרוי היום על שם מקילנלי בראנט, נשיא ה-NAACP בטופיקה אשר יזם את התביעה הייצוגית ובית הספר היסודי מונרו הוכרז ב־26 באוקטובר, 1992 כאתר היסטורי לאומי המנוהל על ידי רשות הפרקים של ארצות הברית.
[עריכה] פסק דין בראון III
ב־1978, שכנעו עורכי הדין ריצ'רד ג'ונסון, צ'ארלס סקוט הבן (בנו של עורך הדין במקרה בראון I) וג'וזף ג'ונסון את לינדה בראון (הילדה שבעבורה ניתן פסק דין בראון המקורי - ועתה אם לילדים) להגיש בשם ילדיה תביעה נגד מועצת החינוך של טופיקה ומדיניות ההרשמה שלה מחשש שמדובר במדיניות אשר תוביל להפרדה גזעית מחודשת.
מועצת החינוך אפשרה להורים לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם, והתובעים חששו כי הורים לילדים יבנים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשכונות בהם יש מיעוט של שחורים וכך ליצור הפרדה בפועל.
בשנת 1989 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה, והערעור לבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון הורה להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיפקח על מדיניות אשר אוסרת אפליה.
[עריכה] מקרים קשורים
- פסק דין פוול נגד אלבמה, (1932) 287 U.S. 45 - זכות גישה לבית המשפט בעניין זה.
- פסק דין הרננדז נגד טקסס, (1954) 347 U.S. 475 - התיקון ה־14 לחוקה בא להגן על כל הגזעים ולא רק על שחורים ולבנים.
- פסק דין סמית' נגד אלווריט, (1944) 321 U.S. 649 - מותר ללא לבנים להצביע בבחירות מוקדמות.
- פסק דין שלי נגד קיימר, (1948) 334 U.S. 1 - איסור הגבלות על בסיס גזע.
- פסק דין מנדז נגד מחוז חינוך וסטמינסטר, (1946) 64 F.Supp. 544 - איסור אפליה של ילדים ממוצא מקסיקני בקליפורניה.
- פסק דין סוויט נגד פיינטר, (1950) 339 U.S. 629 - אפליה בבתי ספר למשפטים בטקסס
- מקלורן נגד אוצרי מדינת אוקלהומה, (1950) 339 U.S. 637 - איסור על אפליה על רקע גזעי במוסדות השכלה גבוהה.
- פסק דין בריגס נגד אליוט, 347 U.S. 483 אחד המקרים שאוחדו עם מקרה בראון #1 - סמרטון, קרולינה הדורמית.
- פסק דין דיוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוורד, Civ. A. No. 1333 אחד המקרים שאוחדו עם ערעור בראון #2 - מחוז הנסיך אדוארד, וירג'יניה.
- פסק דין גבהרט נגד בלטון, 33 Del. Ch. 144 - אחד המקרים שאוחדו עם מקרה בראון #3 - קליימונט, דלוור.
- פסק דין בולינג נגד שארפ, (1954) 347 U.S. 497 אחד המקרים שאוחדו עם ערעור בראון #4 - וושינגטון, בירת ארצות הברית.
- פסק דין NAACP נגד אלבמה, (1958) 357 U.S. 449 - הגנה על פרטיות חברי ה־NAACP.
- פסק דין בויינטון נגד וירג'יניה, (1960) 364 U.S. 454 - איסור אפליה על רקע של גזע בתחבורה הציבורית.
- פסק דין מלון הארט אוף אטלנטה נגד ארצות הברית, (1964) 379 U.S. 241 - איסור אפליה על רקע גיזעי במוסדות ציבוריים ואף במקומות בכאלה המצויים על שטח פרטי.
- פסק דין סוואן נגד מועצת החינוך שארלוט מקלנבורג, (1971) 402 U.S. 1 - מורה על הסעת תלמידים על מנת למנוע הפרדה גזעית.
- פסק דין מיליקן נגד ברדלי, (1974) 418 U.S. 717 - איסור הסעת תלמידים בשל גזעים אל מחוץ למחוז מועצת החינוך.
[עריכה] הערות
בניגוד לאמונה המקובלת לפיה פסק דין בראון היה פסק הדין הראשון התוקף את חוק מדינת קנזס משנת 1879 המתיר הפרדה גזעית - למעשה המדובר בפסק הדין ה־11 במדינה, והשלישי בטופיקה אשר תוקף חוק זה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- נוסח ההחלטה מאתר Findlaw.com
- אתר ספריית וירג'יניה
- אתר לאומי בראון נגד מועצת החינוך
- אתר קרן בראון
- אתר אינטראקטיבי - מקומות הקשורים למקרה.
