סון יאט-סן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סוּן יַאט סֶן (孙逸仙 או 孙中山 או 孙文)‏ (12 בנובמבר 1866 - 12 במרץ 1925) היה מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני אשר השפיע השפעה מכרעת על סילוקה של שושלת קינג הקיסרית מהשלטון ועל הקמתה של הרפובליקה הסינית (טיוואן). כמייסד הקוומינטנג, סון היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה ושימש כמנהיגה בפועל מ-1923 ועד 1925. תורתו הפוליטית המהפכנית זכתה לכינוי שלושת העקרונות של העם והיא מהווה את היסודות הרעיוניים של הרפובליקה הסינית.

סון, שהינו אהוד באופן חריג על ידי כלל הסינים, ונקרא הן בסין והן בטיוואן, "אבי האומה", חווה בחייו מאבקים קשים והוגלה לא פעם מארצו והכל כדי להגשים את חזונותיו המהפכניים ולהקים בעזרתם את הרפובליקה.

[עריכה] ביוגרפיה

סון יאט סן נולד למשפחת איכרים סינית בכפר צווֵי-חֶנְג, כיום במחוז גוואנדונג הדרומי. לאחר מספר שנות לימוד בבית הספר המקומי, בהיותו בן 13, עבר סון לגור עם אחיו הגדול שהיגר זה מכבר להונלולו שבהוואי, ארצות הברית, והתפרנס מעבודות כפיים שונות וממסחר. את לימודיו השלים סון בתיכון בהוואי ובמכללה בריטית בהונג קונג שם קיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1892.

בשנותיו בהוואי, חונך סון בידי מיסיונרים אמריקאים, דבר שהביאו לפיתוח עניין מעמיק בשיטות הכלכלה האמריקאיות. סון הפך לראש ארגון שהקדיש את פעילותו לעקרונות השוק החופשי שם נתוודע לרעיונותיהם של אלכסנדר המילטון ואברהם לינקולן. לדבריו של סון, הנוסחה של לינקולן: "ממשל של העם, על ידי העם ולמען העם" הייתה ההשראה לשלושת העקרונות של העם. בשלב מאוחר יותר של חייו הוא איגד את רעיונותיו לשני ספרים משפיעים ביותר: הראשון, בעייתה העליונה של סין (1917) איבחן מספר מהבעיות של הקולוניאליזם. בספרו הזהיר סון:"...הבריטים מתייחסים לאומתנו כמו שחקלאי המגדל תולעי משי מתייחס לתולעיו; כל עוד הן מייצרות משי, הן יקבלו יחס הולם; כאשר מפסיקות הן, יאכיל בהן את הדגים." ספרו השני התפתחותה הבינלאומית של סין (1921) הציג הצעות מפורטות לפיתוח התשתית המדינית בסין, ותקף את האידאולוגיה של "ההמתנה הפסיבית בצד הדרך" שננקטה במדינה, כמו גם את האידאולוגיה המרקסיסטית.

הערצתו של סון לרעיונותיו המהפכניים הובילה אותו לחוסר שביעות רצון מתפקוד הממשל הקיסרי בסין תחת שלטונה של שושלת צ'ינג והוא החל את הקריירה הפוליטית שלו בניסיונות לארגן קבוצות מהפכניות של גולים סיניים בהונג קונג. בנובמבר 1894 הוא ייסד את החוג להתחדשות סין כדי לחשוף בפומבי את מטרתו לדאוג לרווחת המדינה הסינית ולהכנת השטח לפעולות מהפכניות עתידיות.

ב-1895 בעקבות ניסיון הפיכה כושל אותו תכנן והוביל, הוא הוגלה ממולדתו ל-16 שנים בהן נדד באירופה, ארצות הברית, קנדה והאימפריה היפנית. במהלך שנים אלו גייס סון כספים להקמת מפלגה מהפכנית. ביפן, שם הוא נודע כנאקאיאמה (חוטב העצים מההרים התיכונים) הוא הצטרף לקבוצות סיניות מרדניות, הפך למנהיגן ואיחד אותן תחתיו לארגון הטונְג-מֵן-חְווֵי. בעקבות פעילותו זו הוא גורש מיפן לארצות הברית.

ב-10 באוקטובר 1911, החלה בסין התקוממות ווצ'אנג, התקוממות בה לא הייתה לסון מעורבות ישירה, ואשר החלה תהליך שהביא לקיצו של השלטון בן אלפי השנים של שושלות הקיסרים הסיניות. כאשר שמע סון מהתקשורת האמריקאית על המרידה המוצלחת בשושלת צ'ינג השלטת, הוא חזר מייד לסין.

ב-29 בדצמבר, בעיר נאנקינג (נאנג'ינג), התכנסה אספה של נציגי המחוזות שהכריזו על התנתקותן ממרות השלטון הקיסרי, ובחרו בסון כנשיא הזמני של הרפובליקה הסינית שאך הוקמה. התאריך הרשמי שנקבע לייסוד הרפובליקה – ה-1 בינואר.

ההיסטוריה הרשמית של הקוומינטנג, מוקירה את סון כנשיאה הראשון של הרפובליקה, אך היסטוריונים רבים מפקפקים בחשיבות ההיסטורית של תפקידו האמיתי של סון בייסודה, מאחר והוא לא היה מעורב בהתקוממות בווצ'אנג והיה למעשה מחוץ למדינה כאשר היא התרחשה. לדברי ההיסטוריונים הללו, סון הוכרז כנשיא הזמני של הרפובליקה רק משום שמייסדיה כיבדו אותו ומשום שהוא היה מועמד "אפור" ומקובל על כלל מקבלי ההחלטות ולא מפאת תפקידו בהקמת הרפובליקה.

לאחר השבעתו לנשיאות, שלח סון יאט סן מסר לכל המחוזות וקרא להן לשלוח נציגים מטעמן שיקימו את הוועדה הלאומית של הרפובליקה של סין. לאחר הרכבת הוועדה נקבע החוק הזמני במדינה וכן נקבעו הקווים המנחים לניהול המדינה החדשה.

אולם, הממשלה הזמנית אותה הקים סון הייתה למעשה בעמדה חסרת כל כוח. המחוזות הדרומיים בסין אמנם הכריזו על עצמאותן והתנתקותן משלטונה של שושלת צ'ינג, אך המחוזות הצפוניים לא הצטרפו אליהן ונשארו נאמנות לקיסר. יתר על כן, לרפובליקה הזמנית לא היה צבא משלה, ושליטתה על הגורמים המורדים ב"צבא החדש" (ראה:התקוממות ווצ'אנג) הייתה מוגבלת, כמו כן, כוחות צבא רבים לא ביטלו עדיין את נאמנותם לקיסר.

עקב מצבה הצבאי הרעוע, חיפשה הרפובליקה את תמיכתו של יואן שְה-קאי, מצביא הצבא של צפון סין (צבא בֵיי-יאנג). לאחר שהובטחה לו נשיאות הרפובליקה בתמורה לתמיכתו, הצטרף יואן לכוחות המהפכנים וכפה את ויתורו על הכתר של הקיסר הצעיר הנרי פו-יי.

אולם תפיסתו הדיקטטורית של יואן צימחה לה מתנגדים רבים. בשנת 1913 הוביל סון ניסיון מרידה כושל כנגד יואן, והוא נאלץ לחפש מחסה ביפן, שם ארגן מחדש את הקוומינטנג.

בגלותו זו ביפן, נשא סון את אישתו השנייה סוּנג צ'ינג-לינג מבלי שהתגרש מאישתו הראשונה ואם שלושת ילדיו לו מוג'ן.

סון חזר לסין בשנת 1917 ובשנת 1921 הוא נבחר לנשיאות המשטר הלאומני בפרובינציית גוואנגג'ו שהכריזה על עצמאותה. ב-1923 נשא סון נאום ובו העביר לנתיניו את "שלושת העקרונות של העם" כיסודות לכינון המדינה ואת החוקה המבוססת על 5 זרועות שלטוניות שמהוות את הקווים המנחים למיסוד המערכת הפוליטית והבירוקרטית.

בהבינו שלהכנעת בייג'ינג הבירה דרוש לרפובליקה כוח צבאי, הקים סון אקדמיה צבאית כאשר בראשה עומד צ'יאנג קאי שק ובתמיכתם של מנהיגי המהפכה כמדריכים פוליטיים.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 זכה סון לתמיכת הקומינטרן לאחר שהכריז שהקוומינטנג הינה מפלגה לניניסטית-סוציאליסטית-דמוקרטית. שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית עזרה לסון להחיש את סיום מלאכת כיבוש המדינה מידי תומכי הקיסר.

באותו הזמן היה סון משוכנע כי התקווה היחידה לאיחודה של סין הייתה כיבוש צבאי מוחלט של המדינה מבסיסם של הלאומנים בדרומה, ולאחר מכן כינון משטר דיקטטורי למחצה שיתפתח למשטר דמוקרטי.

ב-10 בנובמבר 1924 נאם סון בצפון המדינה וקרא לכנס ועידה שתכלול את כלל נציגי העם הסיני ותגנוז את חוזיה המשפילים של סין עם מעצמות המערב. יומיים לאחר מכן המשיך סון לבייג'ינג לדון בעתידה של ארצו על אף ההידרדרות במצבו הבריאותי וחרף הימשכותה של המלחמה במדינה.

סון יאט סן נפטר בשנת 1925 מסרטן הכבד בבייג'ינג והוא בן 58.

[עריכה] מורשתו של סון יאט סן

משנתו הפוליטית של סון, הידועה כ"שלושת העקרונות של העם" אשר פורסמה לראשונה באוגוסט 1905, הושתתה ברובה על המערכת הכלכלית האמריקאית, עליה התחנך סון בנערותו.

בספרו "שיטות ואסטרטגיות לייסוד המדינה", אשר הושלם ב-1919, הציע סון את שלושת העקרונות כבסיס לכינון שלום עילאי, חירות ושוויון במדינה.

לאחר מותו של סון, החל סכסוך ירושה בין יורשו הצעיר של סון - צ'יאנג קאי שק לבין אחיו הותיק לנשק – וַאנְג גִ'ינְג-וֵיי , סכסוך שהביא לפיצולו של הקוומינטנג. במרכז הסכסוך עמד עניין פירוש תורתו הדו-משמעית של סון, כאשר הקומוניסטים רואים בו קומוניסט מושבע ואילו הלאומנים רואים בו לאומן ולא קומוניסט. הסכסוך, שהביא בסופו של דבר להתפצלותם של הקומוניסטים מהקוומינטנג ב-1927, הכין למעשה את הקרקע לפרוץ מלחמת האזרחים בסין כאשר גם לאחר הפיצול טענה כל קבוצה כי היא היא ממשיכת דרכו האמיתית של סון. נוסף על כך, במהלך מלחמת העולם השנייה, גם מתנגדי הכיבוש היפני בהנהגת צ'יאנג קאי שק וגם משטר הבובות שכיננו היפנים בהנהגתו של ואנג ג'ינג-ויי טענו להיותם יורשיו החוקיים של סון כמנהיגי האומה הסינית.

הכבוד הרשמי שהוענק לסון לאחר מותו (בעיקר בקרב חברי הקוומינטנג) גבל בסגידה שהתמקדה בעיקר באזור קברו בנאנג'ינג. סונג צ'ינג-לינג, אלמנתו של סון, שלאחר מותו הביעה תמיכה רשמית במפלגה הקומוניסטית, שימשה בתפקידים של כבוד בצמרת השלטון החל מכינונה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949 ועד למותה ב1981.

ייחודו של סון בקרב מנהיגיה של סין במאה ה-20 הוא בכך שהוא מוערך ונערץ הן ברפובליקה הסינית (טאיוואן) והן ברפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית). בטאיוואן הוא נתפס כאבי האומה ודיוקנו מופיע על קירות כיתות הלימוד בבתי הספר ועל מטבעות ובולים רשמיים של המדינה. הוקרה זו בולטת במיוחד ביחס ליחסם של הטאיוואנים לדמותו של צ'יאנג קאי שק, אשר החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החל להעלם בהדרגה מהמטבעות ומהכרזות הרשמיות של המדינה.

בסין עצמה, נתפס סון כלאומן ופרו-סוציאליסט ולרוב מוזכר כ"מבשר המהפכה". תמונותיו החליפו בשנים האחרונות את תמונותיהם של קרל מרקס ולנין בימי החג בכיכר טיאנאנמן, ודמותו משמשת כיום את המפלגה הקומוניסטית בסין כדימוי לשילוב מוצלח בין לאומנות סינית עמוקה וקומוניזם.

סון יאט סן הינו גם אחד מהקדושים החשובים ביותר בדת הויאטנמית קאו דאי.