כפר בלתי מוכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בישראל, כפר או יישוב לא-מוכר, הוא יישוב שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו, ולפיכך אינן מספקות לו שירותים כגון חיבור לרשת המים, החשמל והטלפון, אינן כוללות אותו בתכנון שירותי בריאות וחינוך, אינן כוללות אותו בתכנון רשת הכבישים והתחבורה הציבורית, ואינן מכילות עליו חוקים העוסקים בהקמת מועצה מקומית ובקיום בחירות מקומיות.

[עריכה] נתונים

בישראל נמנו ב-2001 140 כפרים לא-מוכרים, כולם יישובים ערביים. 110 מהם יישובים בדואים בנגב. על-פי ההערכות, ביישובים אלה חיו באותה שנה כ-100 אלף תושבים. ביישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב חיו כ-70 אלף תושבים, שהם כמחצית האוכלוסייה הבדואית בנגב. (הנתונים מתוך "הארץ" 23/8/2001).
הנתונים לגבי הכפרים הלא-מוכרים משתנים על-פי הערכות של גורמים שונים ועפ"י ההגדרות השונות למונח "כפר". כמו כן, המדינה מכירה טיפין-טיפין ביישובים מסוימים, כך שמספר הכפרים הלא מוכרים קטן במשך השנים.

רוב היישובים במדינת ישראל הוכרו כיישובים שהיו קיימים עוד בטרם הוקמה המדינה, או שמדינת ישראל יזמה את הקמתם. עם זאת, חלק מהיישובים הערביים, שהיו קיימים עֶרֶב הקמת המדינה, לא הוכרו (בעיקר יישובים שננטשו במהלך המלחמה, אך תושביהם שבו אליהם לאחריה). כמו כן, רוב היישובים שהוקמו זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות על-ידי פליטים ערבים (במיוחד הפליטים המכונים בחוק הישראלי "נוכחים נפקדים", כלומר כאלו שנשארו בישראל אך התיישבו במרחק רב ממקום מגוריהם הקודם) לא הוכרו על-ידי המדינה. בנוסף, במהלך השנים הוקמו יישובים חדשים על אדמות שמוגדרות כיום כאדמות מדינה אף כי תושביהן טוענים לבעלות עליהן.

[עריכה] רקע היסטורי

חלק קטן מתושבי המנדט הבריטי הערבים, שנמלטו מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות, חזרו לבתיהם טרם סגירת הגבולות, וקיבלו אזרחות ישראלית. לעתים קרובות הם גילו שיישוביהם כבר נתפסו על-ידי רשויות המדינה (על-פי חוק האפוטרופוס לנכסי נפקדים) ויועדו למטרות אחרות. בחלק מהמקרים, בחרו התושבים להתיישב בסמוך ליישוב הישן. מדינת ישראל התנגדה בדרך-כלל להקמת יישובים כאלה, ולא הכירה בהם.

מקרה נוסף הוא של אלו שעזבו את כפרם ועברו זמנית למקום אחר בו הקימו יישוב זמני, דוגמה ליישוב מסוג זה הוא היישוב עין חוד שעל הכרמל, שהוכר רשמית רק בשנת 2005.

הבדואים בנגב שרובם היו ערב הקמת המדינה נוודים (כלומר, התפרנסו בעיקר מגידול צאן, ונדדו איתו למציאת אדמות מרעה), ואף חצו את הגבולות המדיניים בנדידתם, הפכו ברבות השנים לנוודים למחצה (פרנסה משולבת מחקלאות ורעיית צאן) ואף לחקלאים. תהליך זה החל כבר בתקופת המנדט הבריטי, והתגבר מאוד לאחר הקמת המדינה, בפרט לאור העובדה שהנוודות נעשתה כמעט בלתי-אפשרית עם סגירת הגבולות הבינלאומיים ב-1949. כתוצאה מכך הוקמו נקודות יישוב קטנות בכל רחבי הנגב. לאחר קום המדינה, שאפו הרשויות לרכז את הבדואים באזור הסייג בצפון הנגב, סמוך לבאר שבע. זאת, כדי לפנות שטחים לפיתוח האזור, ולשם פינוי שטחי אש לאימוני צה"ל. התוכנית נתקלה בהתנגדות מצד התושבים הבדואים, מסיבות שונות: הצורך של חקלאים בדואים באדמות פוריות יחסית לחקלאות, סירוב לפנות בתים וקרקעות בלי פיצוי הולם, חוסר אמון בין רשויות המדינה לבין הקהילה הבדואית ומנהיגיה, תלונות על הזנחה ביישובים החדשים ועוד. מצבם היישובים הבדואים קשה במיוחד כי אף על-פי שחלק נכבד מהאדמות היה בשימושם, הרי לפני קום המדינה לא ייחסו הבדואים חשיבות לרישום האדמות על שמם במוסדות המנדט (והשלטון העותמאני לפניו, ולפעמים אף נמנעו במכוון מרישום אדמות כדי לחמוק מתשלום מס. אדמות לא-רשומות הוכרזו לאחר הקמת המדינה כאדמות מדינה. גם במקרים שבהם הובאו אסמכתאות לרישום כדין במוסדות המנדט הבריטי או האימפריה העותומנית, המדינה לא התחייבה להכיר בהן, ולעתים קרובות התעלמה מהן.

לחילוקי דעות אלו היו שתי תוצאות - מחד, המדינה סירבה להכיר בישובי הבדואים ובכך הפכה אותם לבלתי מוכרים. מאידך, גם הכפרים שהוקמו באתרים אליהם הועברו הבדואים לא הוכרו. כפרים לא מוכרים הוקמו בכמה מקרים נוספים, שהבולט בהם הוא פינוי הקרקע לבניית שדה התעופה נבטים בשנת 1980.

כפר לא מוכר הוא בעייה הנוטה להחריף - בהיעדר תוכנית מתאר, לא תיתכן בנייה חוקית בכפר, ולכן הגידול הטבעי, ולעיתים אף הגירה, מביאים לבנייה בלתי חוקית נוספת.