נשילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נֶשִילִי (גם נַשִיל, נֶשִיל, נֶשֻמְנִילִי) הינה שפה הודו־אירופית למשפחת השפות האנטוליות מקבוצת קנטום ^[1] (Centum) אשר חדלה להתקיים. הנשילי הייתה לשפה הרשמית בממלכה החתית ודוברה בעיקר באזור חתושש. נשילי לא הייתה השפה היחידה בממלכה, ונמצאו עדויות לשימוש באכדית, חורית, לוּוית וחַתילי. יש בחוקרים אשר נוקבים את שמה כ"חִתית".

השפה הובאה לאנטוליה לקראת 1900 לפנה"ס. משמעות שמה הוא "שפת נֶשַש", היא העיר כּנִיש. לעיר אנטולית זאת היה תפקיד מרכזי ברשת סחר אשורית אשר מרשומותיה אנו למדים על ראשוני ההודו־אירפים באנטוליה, הם החִתים. נשש כיהנה כאחת מבירות החתים הקדומות, ובתמורה שפתם נקראה על שמה. שימושה הרחב ביותר של השפה בא בימי הממלכה הקדומה והאימפריה החתית (1600 - 1200 לפנה"ס). הממלכות החתיות החדשות עשו שימוש בחתית ובלווית.

[עריכה] מחקר ופיענוח

הידיעה על קיום לוחות עם כתב חרטומים, אשר נתגלה לימים כחתי, הייתה נפוצה בקרב תושבי אזורים עליהם שלטה האימפריה החתית בימי קדם. המקומיים לעיתים יחסו ללוחות כוחות מאגיים. במאה ה־19, ואולי אף לפניה, נתגלה כתב־היתדות החתי על־ידי תיירים מערביים. אף על פי כן, שום מחקר או נסיון תיעוד לא נעשה עד לשנות השבעים של המאה ה־19, בהן תיעד ויליאם רייט מבחר מהכתובות. ארציבל'ד הנרי סייס קבע את השפה ל"שפת בני חת", וויליאם הייז וארד קבע כי הכתיבה היא כתיבת בוסטרפדון, היינו השורה הראשונה נכתבת מכיוון א' לכיוון ב', השורה השנייה מכיוון ב' לכיוון א', השורה השלישית מכיוון א' לכיוון ב' וחוזר חלילה.

תהליך פיענוח השפה החתית החל במאה ה־20 המוקדמת. בשנת 1902, יורגן אלכסנדר קנודטזון, בלשן נורבגי, שיער כי שפה אשר הוא איתר בין ההתכתבויות הדיפלומטיות בעמארנה הייתה הודו־אירופאית, אולם סברתו נדחתה. מאחור יותר, הוגו וינקלר, ראשון חוקרי חתושש, הבין כי רבים בלוחות אשר הוא מצא נכתבו בכתב־יתדות אכדי, אולם בשפה לא ידועה. עדיין, היצוג ההברתי שניתן לטקסטים באכדית אפשר את הקראתם. בשנת 1916 קבע הבלשן הצ'כי, בדז'יך הרוזני, את השפה כהודו־אירופית על סמך ממצאי וינקלר. את המשפט :

"נוּ נִינְדַה-אַנ אֶזַטֶנִי, וַאטַר-מַא אֶקוּטֶנִי"

השווה עם מגוון שפות (בהן אנגלית, גרמנית, יוונית, לטינית ובבלית) ותרגמו ל:

"עתה לחם אכול, אחר מים שתה"

למרות שחלק מפירושיו התבררו כשגויים, ואופן עבודתו רשלני, הרוזני ביסס את הטענה כי נשילי הייתה שפה הודו־אירופית. כמו כן, סיפק הרוזני את הדחף להמשך פעולת הפענוח והחפירות באתרים החתיים אשר התרחבו בשנים בשנים העוקבות. עזרה רבה לחקר היו הלוחות שנכתבו הן באכדית והן בנשילי.

[עריכה] סיווג

נשילי היא, כאמור, שפה אנטולית ומקומה בין ענף שפות זה מכובד ומרכזי. ככזאת, החתית עומדת במרכזו של דיון פילולוגי. מחד גיסא, מרבית הבלשנים גורסים כי בגין מבנה הלשוני היא שפה הודו־אירופית, אך כזאת שנפרדה מהמשפחה ההודו־אירופית בשלב מוקדם. מיעוט של חוקרים אחרים טוען כי החתית איננה שפת בת של המשפחה ההודו־אירופית, אלא שפה־אחות, אשר מקורה במשפחה ההודו־חתית, היינו פילוגה (יחד עם יתר השפות האנטוליות) נערך מספר אלפי שנים לפני תאריך המקובל על תומכי הדיעה הרווחת.

בין השפה הלוּוִית (גם לוּבִית) לשפה החתית נמצא דמיון רב. הלווית הייתה שפה שכיחה בימי הממלכה העתיקה, וכנראה יצגה את שפתה של קבוצת פולשים הודו־אירופיים נוספת. בדומה ללווית, השפה הפאלאית דמתה לחתית, אך לא הייתה בשימוש רחב. מאוחר יותר, עת ימי האימפריה החתית, החל מופיע כתיב חדש, כתב היירוגליפים החתי, לצד כתב היתדות הרגיל. צורת כתב זאת, שנחנה במראה לוגוגראפי, הייתה לכתיב מונמנטאלי, ולמרות שלא נרשמה באכדית, חתית או פאלאית, והיא חולקת מספר תכונות עם השפה הלווית, בלתי אפשרי להצביע על שפתה. המלומדים החתיים נחלקו, כפי הנראה, לאלו שרשמו על עץ בכתב ההיירוגליפי, ואלו שרשמו על חרס בכתב היתדות. שפות אנטוליות מאוחרת דוגמת לוקית ולודית התפתחו מהחתית או הלווית.

בשפות החתית ולווית מילים שאולות רבות, במיוחד כאלו הדנות בנושאים דתיים־פולחניים. מקורות השאילה העיקריים היו החורית ןהחַתילי אשר אינן נמנות על השפות ההודו־אירופיות. החַתים, קודמי החתים באנטוליה, השתלבו בתרבות החִתית וכנראה נבלעו לתוכה בתהליך התבוללות. שפתם, אומנם, המשיכה לתפקד כשפת קודש גם לכשהפכה הנשילי לשפה השלטת.

כאחת מהשפות ההודו־אירופיות העתיקות ביותר, החתית מעניינת משום שחסרים בה מספר מאפיינים הנמצאים בשפות הודו־אירופיות עתיקות אחרות כמו ליטאית, סנסקריט ויוונית. בחתית שני מינים: מין משותף ומין סתמי. בהקשר לשם העצם, בחתית מספר יחסות: יחסת ישיר, יחסת קריאה, יחסת הפועל, יחסת הקניין, יחסת המושא, יחסת המקום ומספר יחסות נוספות.

[עריכה] לקריאה נוספת

אלעזר ליפא סוקניק, אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', 321 - 325, "חת": התגליות של החפירות; לשון וכתב, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח - 1958.
האנציקלופדיה העברית, כרך שבעה־עשר, 263, "חתים", הוצאת ספרית הפועלים, 1988.