טורדנות כפייתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

טורדנות כפייתית, או הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD: Obsessive-compulsive disorder) , היא הפרעה פסיכיאטרית המסווגת כהפרעת חרדה. היא מתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות או חרדות בלתי רציונליות אחרות. הסובלים מהמחלה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, אך הם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, והן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה.

השם בשפה האנגלית של הפרעה זו Obsessive Compulsive Disorder, ידוע גם בראשי התיבות OCD. שם זה מתורגם לעברית באופן רשמי כ"הפרעה טֵירדונית כפייתית" ("טירדון" הוא התרגום הרשמי ל"אובססיה"), אולם בציבור מקובל הרבה יותר השם "טורדנות כפייתית".

המרכיב האובססיבי בטורדנות הכפייתית הוא המחשבות המציקות, והמרכיב הקומפלסיבי הוא המעשים שבאים בעקבותיהן. לדוגמה, אדם אשר שוב ושוב מציק לו החשש שלא סגר את כל דלתות הבית, סובל מאובססיה. כאשר הוא פעם אחר פעם ישוב ויסובב את המפתח, תהיה פעולתו קומפלסיה, הבאה לשכך את החרדה שעורר החשש. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, מלווה האובססיה בקומפלסיה.

לעתים הקשר בין החרדה לבין המעשה שבעקבותיה הוא קשר שנראה כמו אמונה תפלה. למשל, אדם עלול לחשוב שהוא יצליח בראיון עבודה רק אם לאורך כל הדרך אליו יקפיד שלא לפסוע על המרווח שבין המרצפות. אם בטעות תגע רגלו במקום האסור, ישוב על אחוריו ויעשה את אותם צעדים שוב.

יש לציין שהאדם הסובל מההפרעה ברוב המקרים מודע לחלוטין לאי-הרציונליות של המחשבות או המעשים הללו, ואינו מאמין באמת באותן "אמונות טפלות". אך למרות ההבנה שאין בהן ממש, הוא אינו מסוגל להפטר מהמחשבות האובססיביות, והן יוסיפו להציק לו עד אשר יבצע את המעשה הקומפולסיבי.

הבושה הנובעת מההבנה שמעשיהם אינם הגיוניים, יחד עם הקושי להסביר את התנהגותם ה"מוזרה" לכאורה לסביבה - וברוב המקרים אף לעצמם - מביאים לכך שרבים מהסובלים מהפרעה זו מסתירים את בעייתם. עקב כך רבים מהם אינם מודעים כלל לעובדה שהיא נובעת מהפרעה נפשית מוכרת, ואינם מגיעים לטיפול. עקב כך נחשבה ההפרעה הזאת בעבר כנדירה, אולם עם התקדמות המחקר התגלה כי היא דווקא נפוצה מאוד (אם כי לא בהכרח בעוצמה המפריעה לתפקוד תקין). אחד הראשונים שתיארו את ההפרעה, ועמדו על הפער שבין תפוצתה הרבה לבין מיעוט המודים בקיומה היה הפסיכולוג המפורסם זיגמונד פרויד.

עד לשנות ה-70 היו אפשרויות הטיפול במחלה מועטות, ודבר זה תרם למודעות הנמוכה בקרב אנשי המקצוע, ובקרב הציבור בכלל. בשנים האחרונות המודעות לעניין גוברת, בפרט לאור פיתוח תרופות חדשות לטיפול בחרדה (בעיקר תרופות ממשפחת SSRI) ושיטות טיפול פסיכולוגיות חדשות.

אנשים רבים נוהגים לעיתים בצורה אובסיסיבית-קומפלסיבית, אך אצל הלוקים בטורדנות הכפייתית, דרך ההתנהגות הזו משתלטת על חייהם בצורה המפריעה לתפקודם התקין. מלבד זאת, הסובלים מהמחלה מדווחים על סבל רב, גופני ונפשי, ועל קושי רב לקיים חיי חברה תקינים. שני הקריטריונים האלה - הפרעה לתפקוד היומיומי ותלונות על סבל רב - הם המבדילים בין המחלה לבין התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית בלתי מזיקה.

אצל אנשים דתיים נסובות האובססיות לעיתים סביב תחושת טומאה, חשש ממחשבות זרות או חרדה שטקס דתי לא בוצע כהלכה. אצל חילוניים בולטות יותר אובססיות סביב נושאים של היגיינה או מחלות.

מעריכים שאחוז או שניים מהאוכלוסייה יפתחו טורדנות כפייתית במהלך חייהם, ונראה שבשיעור זה אין שוני בין תרבותי גדול. יש סיבה להניח שלבעיה נפשית זו יש גורמים גנטיים. בסריקות מוח נמצא, כי אזורים האחראים על דחפים "פרימיטיביים" במוח (בעיקר דחפים הקשורים באיתור סכנות, התגוננות בפניהן וכיוצא באלה), פעילים יותר אצל הסובלים מטורדנות כפייתית. משערים כי תופעה זו קשורה בהפרשה מופחתת או בלתי-מאוזנת של סרוטונין, מוליך עצבי מרכזי (נוירוטרנסמיטור) הקשור לוויסות מצב הרוח, וקשור גם להפרעות חרדה אחרות ולדיכאון. הרמות הנמוכות של סרוטונין גורמות לנטייה לחרדה ולדיכאון, ולפיכך מעצימות בעיות נפשיות שאצל רוב בני האדם לא היו מפריעות לתפקוד, ולא היו גורמות להתנהגות חריגה. כיום סבורים רוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים כי טיפול יעיל במחלה כולל גם שימוש בתרופות שמעכבות את פירוק הסרוטונין במערכת העצבים המרכזית, וגם טיפול פסיכולוגי (בפרט טיפול ביהביוריסטי) שמלמד את החולה לשלוט בתסמיני המחלה (למשל איך להימנע מהפעולות הטקסיות תוך צמצום תחושת החרדה). הן הטיפול התרופתי, והן הטיפול הביהביוריסטי, מצליחים לא רק להקל על חיי החולה, אלא גם לחולל שינויים בתמונה שמפיקה סריקת המוח.

זיגמונד פרויד תיאר את המחלה בפירוט רב בספרו "פעולות כפייתיות וטקסטים דתיים" (1907). ספר זה, שנחשב לאחד החיבורים החשובים בחקר הדת ובפסיכולוגיה המודרנית, משווה פרויד בין ההפרעה לבין התנהגות דתית. הוא מצביע על הדמיון בטקסים המחזוריים העוזרים להפחתת חרדות, אולם גם על השוני המתבטא בכל שטקסים דתיים הם על-פי רוב פומביים, בעוד התנהגות כפייתית נעשית באופן פרטי, והחולה מסתיר אותה מהזולת. פרויד היה בין הראשונים שעמדו על תפוצתה הרבה של המחלה, אף כי קשה למצוא חולים הסובלים ממנה, כיוון שהם מסתירים אותה בצורה יעילה.

על פי התאוריה הפרוידיאנית, אובססיה נובעת מדחפים מודחקים אשר מופיעים בדרך מוסווית. המרפא טמון בהוצאתם לאור העולם ובפתרון הקונפליקט המתחולל סביבם. פרויד מציע טיפול פסיכואנליטי שיעלה את הסיבות המודחקות לאובססיות למודעות החולה, וכך יעזור לו לפתור את הקונפליקטים שגורמים להן. הסבר זה שנוי במחלוקת, ויישומיותו הטיפולית אינה גבוהה. ב-50 השנים האחרונות התגלה כי למחלה יש מרכיב פיזיולוגי משמעותי מאוד.

דוגמה לחולה טורדנות כפייתית הובאה בסרט "הכי טוב שיש". בסרט זה מגלם ג'ק ניקולסון חולה שמנסה להתגבר על מנהגיו האובססיבים ולנהל מערכת יחסים עם אישה אותה מגלמת הלן האנט. וכן בסדרת הטלויזיה "מונק" -בלש שסובל מהפרעה זו ודרכי התמודדותו עם חיי היומיום.