חרוסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צלחת חרוסת בנוסח ספרדי המכילה תפוחים, אגסים, צימוקים, תאנים, מיץ תפוז, יין אדום, צנוברים וקינמון

חרוסת היא מטבל מתוק בו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר, כדי להמתיק את טעמו המר.

[עריכה] הרכב החרוסת והכנתה

נוהגים להכין את החרוסת ממיני פירות שאליהם נמשלו ישראל בשיר השירים:

• תפוח - "תחת התפוח עוררתיך".
• רימון - "כפלח הרימון רקתך".
• תאנה - "התאנה חנטה פגיה".
• תמר - "אמרתי אעלה בתמר".
• אגוז - "אל גינת אגוז ירדתי".
• שקד - על שם ששקד הקב"ה על הקץ.

כמו כן נהוג להוסיף לתערובת הפירות יין זכר לדם בני ישראל שנשפך במצרים. על המינים האלו נתווספו פירות שונים: תאנים מיובשות, צימוקים, שומשומים, ערמונים, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת רק ממיני ירקות), אגסים (בכדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבינה זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, כל עדה ומנהגיה, כך למשל יהודים בבלים מכינים את החרוסת מתמרים (סילאן) ומערבבים באגוזים.

[עריכה] מקור המנהג

במשנה (פסחים י, ג), מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה זכר לעץ התפוח (שתחתיו לפי המדרש, היו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו. המדרש נסמך על הפסוק משיר השירים ח' ה': "תחת התפוח עוררתיך"), או זכר לטיט הקשור לשעבוד בני ישראל במצרים.

[עריכה] השימוש בליל הסדר

בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר. בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור ויש שלא הצריכו לנער.

ב־4 הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: מרור בחרוסת וכרפס במי מלח.