המתחם הצרפתי בירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המתחם הצרפתי בירושלים נבנה בשלבים ברבע האחרון של המאה ה-19 בין מגרש הרוסים לבין הפינה הצפון מערבית של חומות העיר העתיקה של ירושלים.
המתחם כולל את בית החולים סן לואי, אכסניית נוטר דאם דה פרנס (כיום נוטר דאם דה ז'רוזלם), מנזר האחיות המתקנות (נהרס ב-1948) ואת מנזר סן ונסן דה פול. בקרבת המבנים החדשים שנבנו על ידי הצרפתים התמקמה גם הקונסוליה הצרפתית בתוך מבנה שכור בקרבת המקום, מבנה שנהרס עם הרחבת כיכר ספרא.
[עריכה] הפעילות הצרפתית בארץ הקודש
מאז נחתם הסכם הקפיטולציות במאה ה-16 בין פרנסואה הראשון לסולימאן המפואר הייתה צרפת בעלת בריתם של העות'מנים. היחסים הדיפלומטיים הרצופים והידידות ששררה בין שתי המעצמות במשך מאות שנים הבטיחו לצרפת חסות על מרבית הנתינים הזרים הנוצריים. צרפת פרשה את חסותה על כל הנוצרים ובעיקר על הכנסייה הקתולית, ובכך קנתה לה יתרון ניכר על מדינות אירופה אחרות. בזכות חסות זו רכשה לעצמה צרפת יתרון עצום בכלכלה, דת ומוניטין על פני כל מדינה מערבית אחרת בארץ ישראל.
ב-1774 הוכרה רוסיה על ידי הסולטאן כנותנת חסות לערבים בני הדת היוונית-אורתודוכסית בתחומי כל האימפריה וצרפת נותרה נותנת החסות לכנסייה הקתולית. במאה ה-19, בעקבות התחרות בין המעצמות שהושפעה מהלאומיות הגואה, החל כל הישג של הנזירים היוונים בתחרות מול הנזירים הלטיניים (קתולים מערבים) להיתפס גם כהישג של הרוסים מול הצרפתים ולהפך.
ב-1860 החלו הרוסים בבניית מגרש הרוסים. המתחם הרוסי המרשים מחוץ לחומות העיר העתיקה נבנה על השלוחה הגיאוגרפית הגבוהה ביותר באזור (גבוהה בעשרים מטר מהמקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה), במרחק כ-300 מטר מהפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה. במקביל נבנו השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, משכנות שאננים, ובית היתומים שנלר. הפעילות הצרפתית בירושלים, לעומת זאת, הייתה קלושה עד שנות השבעים של המאה ה-19 והתבטאה בעיקר בפעילות של מספר מסדרי נשים.
[עריכה] הברון דה פיילא (Comte Marie Paul Amedee de Piellat)
ברבע האחרון של המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 פעל בארץ ישראל הברון הצרפתי מרי פול אמדה דה פיילא והיה לאחת מן הדמויות הבולטות ביותר מאחורי מפעלי הקתולים הצרפתים. דה פיילא הגיע לארץ בפעם ראשונה ב-1874 בגיל עשרים ושלוש למסע צליינות. מאז הגיע לארץ עוד פעמיים וריכז את כל מרצו והונו בארץ הקודש ולשם כך אף ויתר על רכוש רב בצרפת.
הוא סייר בארץ, עשה מסע סובב ים המלח, עסק בחפירות ובמחקר דמוגרפי. כמו כן, סייע דה פיילא ברכישת קרקעות רבות למסדרים קתוליים צרפתים שונים בירושלים, אבו ע'וש וחיפה. ב-1876, בביקורו השני, רכש דה פיילא, יחד עם אמו, שטח קרקע נרחב בין הפינה הצפון מערבית של חומת העיר לבין מגרש הרוסים.
סיבות לבחירת השטח
- נגישות מצוינת לשער יפו ושער שכם (השער החדש עוד לא היה קיים): כל נתיב חשוב לירושלים ממערב, צפון ודרום עבר על פני המגרש.
- המגרש חצץ בין העיר העתיקה למגרש הרוסים ובנייה גבוהה עליו עשויה הייתה להסתיר במידה רבה את הבניינים של הרוסים מעיני המשקיף מכיוון העיר העתיקה.
- קירבה לכנסיית הקבר בעיר העתיקה.
- זיהוי של המגרש כמקום מחנהו של האביר וגיבור מסע הצלב הראשון, הנסיך הנורמנדי טנקרד (Tancred), שהסתער מכאן, לפי המסורת, על חומת העיר לכבשה. הסעיף הזה מעניין במיוחד בהקשר של זהות לאומית של הצרפתים הפעילים בארץ הקודש והראייה שלהם את מסעי הצלב כחלק מפעילות לאומית צרפתית.
[עריכה] בית החולים סן לואי (Saint Louis)
בית החולים נוסד ב-1851 ביוזמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. הוא נקרא ע"ש לואי התשיעי, הקדוש, מלך צרפת שהוביל את מסע הצלב השביעי לארץ הקודש (1252-1249) ואף נפל בשבי המוסלמים במצרים. המוסד שכן תחילה בבניין קטן בתוך החומה, סמוך לשער יפו בבניין הראשון של הפטריארכיה הלטינית והופעל על ידי נזירות מהמסדר הצרפתי סן-ז'וזף. (מסדר האחיות סן ג'וזף של ההתגלות נוסד בשנת 1832 בצרפת ושם לו למטרה לשלוח אחיות לכל מקום בעולם בו תידרש פעולה רפואית וסיעודית).
לאחר רכישת המגרש על ידי דה פיילא וייעוד חלקו למטרת הקמת בית החולים החלו בבנייתו ב-1879. את אבן הפינה הניח בראקו (Bracco) הפטריארך הלטיני של ירושלים. את בניית קומת הקרקע והמרתפים מימן הברון דה פיילא ובנייתם הסתיימה ב-1881, ואילו שתי הקומות העליונות והכנסייה שבתוך המכלול נבנו בכספן של אחיות סן ג'וזף, אשר קיבלו לידיהן את הפעלת המוסד ובנייתן הסתיימה ב-1896. כדי להבטיח את הכנסותיו הקבועות של בית החולים הוסיף דה פיילא בניין חנויות ליד חומת העיר העתיקה, מול בית החולים.
דה פיילא ומפעליו קיבלו רק תמיכה מועטה ביותר מן המדינה הצרפתית. בית חולים זה היה המוסד הראשון מחוץ לחומות שעמד לשירות האוכלוסייה המקומית. אמנם, בית חולים במגרש הרוסים נבנה כבר בראשית שנות השישים, אך הוא שירת בעיקר את הצליינים הרוסים.
סגנון הבנייה של בית החולים אופייני לזה של מוסדות ציבור קתוליים בצרפת באותם ימים, וממזג אלמנטים מהרנסנס הצפוני המאוחר ומהבארוק. בתוך הבניין צבע דה פיילא בעצמו את קירות הכנסייה בדגמי צלבים ופרחי חבצלת (סמל המלוכה הצרפתית), ועל קיר החומה העליונה צייר את מגני האבירים הצלבניים שכבשו את ירושלים ואת תמונת ירושלים ביום הכיבוש, וכן דמויות גדולות של אבירים ממסדרי הטמפלרים וההוספיטלרים. במלחמת העולם הראשונה כיסו התורכים את ציוריו בשחור והוא חידש אותם לאחר המלחמה. דה פיילא נפטר בבית החולים סן לואי ב-1925.
בין 1967-1948 נמצא בית החולים בסמוך לגבול שחילק את ירושלים בין ישראל לירדן, שעבר בין בית החולים לחומות העיר העתיקה. סיפור משעשע התרחש כאשר אחת מהחולות הביטה דרך החלון והפילה את שיניה התותבות היישר לתוך השטח המפורז. רק לאחר תיווכו של האו"ם ומשא ומתן עם הירדנים, הצליחו חיילי צה"ל להיכנס לאזור ולהשיב לחולה את שיניה.
בעקבות פיחות חד במספר עולי הרגל הנוצרים בעקבות חלוקתה של ירושלים הוסב בית החולים למחלות חשוכות מרפא ומכון רנטגן.
[עריכה] מנזר האחיות המתקנות (Soeurs Marie Reparatrice)
מסדר האחיות המתקנות (כך מכונה המסדר בעברית, אם כי תרגומו המדויק יותר יהיה "אגודת אחיות מריה המתקנת") נוסד ב-1854 על ידי אמילי דאולטרמון (Emilie d'Oultremont) הבלגית.
אחיות מהמסדר הקימו את מנזרן, בכספן, ב-1888 סמוך למקום בו נפרץ שנה מאוחר יותר השער החדש. מבנה המנזר היה גדול ומפואר ולו שלוש קומות. המנזר, שאיננו קיים כיום כיוון שנהרס ב-1948, נבנה על אותו המגרש שרכש דה פיילא בשנות השבעים ועליו הוקם בית החולים סן לואי.
[עריכה] מנזר סן ונסן דה פול (Hospice Saint Vincent de Paul)
מוסד צדקה קתולי ובו בית יתומים, בית ספר ומחלקה לעיוורים ולחולי נפש שנוסד ונבנה על ידי בנות הצדקה "Filles de la Charité" שאותו ייסד בצרפת האב ונסן דה פול ב-1629.
המנזר לא פונה לעיר העתיקה אלא פונה דרומית אל עמק ממילא. הקומפלקס מורכב משלושה מבנים עיקריים: הבניין המרכזי, מבנה כנסייה נפרד ומבנה של שש עשרה חנויות בחזית הראשית ברחוב ממילא. שכר הדירה שגבה המוסד מבתי העסק היה בו לסייע במימון פעולות המוסד. לחנויות הללו היה חלק משמעותי בהפיכת רחוב ממילא לאזור מסחרי חשוב.
כיום המנזר הוא אחד המבנים הבודדים, אם לא היחיד, ששרד משכונת ממילא שנהרסה כדי לפנות מקום לחניון התת קרקעי של שער יפו ולשכונת "כפר דוד".
[עריכה] אכסניית נוטר דאם דה פרנס (Notre Dame de France), כיום נוטר דאם דה ז'רוזלם
לאחר שנים אחדות של פעולת תעמולה בצרפת שב הברון דה פיילא ב-1882 לירושלים בראש קבוצת צליינים גדולה ובה יותר מאלף איש. שיירת האלף (Le Grand Caravan de Mille) אורגנה על ידי מסדר האבות האסומפסיוניסטים מצרפת (האבות של עליית מרים לשמים), אולם היא קמה הודות לפעילות של דה פיילא שיצר קשר עם המסדר בצרפת על מנת לארגן זרם רחב של צליינות אירופית-צרפתית שתהווה משקל נגד לצליינות הרוסית האדירה. צליינים קתוליים צרפתים אמידים הגיעו לחיפה בשתי אוניות פאר, אולם בשעת שהותם בירושלים התברר כי אין האכסניות הקיימות מסוגלות לקלוט מספר גדול כל כך של צליינים קתולים.
עד כה הצליחו הפרנציסקנים לספק את צרכי האכסון של הצליינים הקתולים, אך תוספת של 1,000 איש מעל למקובל לא יכלו לקלוט. בהיעדר מקומות לינה אוכסנו הצליינים במאהל מאולתר, שהוקם על המגרש שבו ניצב היום בניין הנוטר דאם. אנשי שיירת האלף, שגם התרשמו ממפעלם של הרוסים, הבינו את הצורך בהקמת אכסניה גדולה לצליינות הקתולית. דה פיילא נידב את המגרש, בסמוך לבית חולים סן לואי, והצליינים תרמו סכומי כסף גדולים. גם בשנים שלאחר מכן נערכו מגביות בצרפת לצורך הקמת המבנה.
את התוכנית לבניין הענק הכין אחד הנזירים של האבות האסומפסיוניסטים, הארכיטקט אטיין בובה (boubet), שתכנן גם את הכנסייה הקתולית "גבירתנו של ארון הברית" באבו ע'וש. בניית האכסניה החלה ב-1884 ובהנחת אבן הפינה נוכח הקונסול הצרפתי שהדגיש כי חשיבותו של המפעל איננה דתית בלבד, אלא לאומית צרפתית בעיקר. ברוח זו נקרא המוסד "נוטר דאם דה פרנס".
תחילה נבנה האגף הימני (הצפוני) ומחצית האגף המרכזי שהושלמו ב-1888. האגף השמאלי והקפלה שבמרכז הושלמו ב-1904. מעל לקפלה מתנוססים שני מגדלים מפוארים, בנוסח הבארוק הצרפתי וביניהם הוצב פסל הבתולה והילד. ממדי הבניין עצומים והוא למעשה המבנה הבודד הגדול ביותר שנבנה בירושלים עד מלחמת העולם הראשונה. לראשונה נבנה בניין בגובה ארבע קומות ובו 410 חדרים שהיה ניתן לאכסן בהם כ-1,600 צליינים בבת אחת. המבנה נמסר לידי האבות האסומפסיוניסטים שניהלו אותו עד 1970. בשנת 1948 הפך המבנה ליעד לקרבות קשים בין כוחות "ההגנה" והלגיון הירדני שביקשו להשתלט עליו. בקרבות נהרסו חלקים גדולים של האגף הדרומי שהפך לעמדת הגנה קדמית של צה"ל.
כיוון שלאחר חלוקת העיר פחת מספר הצליינים הציעו אותו האבות למרבה במחיר. במכרז זכתה האוניברסיטה העברית, אך לבקשת הוותיקן הסכימה להעביר את הבניין לידיו תמורת סכום כסף גדול שיאפשר הקמת מעונות לסטודנטים. כיוון שהבעלות על האכסניה הפסיקה להיות צרפתית, שונה בהתאם גם שמו ל "נוטר דאם דה ז'רוזלם".
[עריכה] לקריאה נוספת
- דוד קרוינקר, אדריכלות בירושלים : הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1918-1855, ירושלים, 1991.
- צבי שילוני, אכסניית הצליינים, נוטר-דאם דה-פראנס בירושלים, "קרדום", ספטמבר 1979.
- צבי שילוני, בית החולים הצרפתי סן-לואי בירושלים, "קרדום", מאי 1979, עמ' 32-29.
