דון סיגל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דון סיגל (26 באוקטובר 1912 - 20 באפריל 1991), במאי קולנוע יהודי-אמריקני.
[עריכה] ביוגרפיה
סיגל נולד בשיקגו, ולאחר שהשלים את לימודיו בקיימברידג' מצא עבודה במחלקת הארכיון של אולפני וורנר. סיגל פילס את דרכו לעשיית הסרטים, כאשר בתחילה היה במשך שנים ארוכות האחראי על מחלקת המונטאז' באולפנים, והיה שותף לעשיית סרטים כקזבלנקה. סיגל שאף להפוך לבמאי, אך האולפנים, שהכירו בכישרונו בתחום המונטאז', סירבו לאפשר לו לביים, והחתימו אותו על חוזה ארוך טווח, שמנע ממנו לעבוד כבמאי. בשנת 1945 ביים סיגל שני סרטים קצרים, "היטלר חי", ו"כוכב בשמי הלילה". שני סרטים אלו זכו באותה השנה בפרס האוסקר בקטגורית הסרטים הקצרים, וכתוצאה מכך החל סיגל לביים סרטים באורך מלא.
סיגל היה "סוס עבודה" מקצועי של האולפנים הגדולים. סרטיו היו בדרך כלל סרטי "הזרם המרכזי", מותחנים, סרטי מלחמה וסרטי פעולה. סיגל נודע בסגנונו האלים והישיר. כישרונו של סיגל היה בלקיחת סרט שיגרתי, שהוצע לו על ידי האולפנים, ולהפוך אותו לסרט בעל נגיעה אישית, תוך התגברות על מכשולי תקציב והפקה.
סיגל היה הבמאי הראשון אשר סירב כי שמו יופיע על סרט שיצר וביקש מגילדת הבמאים בהוליווד כי בכותרות הסרט יינתן הקרדיט ל"אלן סמית'י". היה זה בסרט "מותו של אקדוחן" שיצא לאקרנים בשנת 1969. הסרט החל בבימויו של במאי אחר, אשר הסתכסך עם הכוכב ריצ'רד וידמרק ופוטר. סיגל הגיע על מנת להשלים את העבודה, ואף הוא הסתכסך עם וידמרק, שדרש כי תהיה לו שליטה אומנותית בבימוי הסרט ועריכתו. בסופו של דבר החליט סיגל כי אינו יכול לקבל קרדיט על בימוי הסרט, וביקש מגילדת הבמאים כי בכותרות הסרט יירשם כי הבמאי הוא "אלן סמית'י" דמות דמיונית שהומצאה לצורך זה. מאז זכה סמית'י לקריירת בימוי מפוארת, שכן בכל מקרה דומה של סכסוך בין במאי, כוכב ואולפן, שגרם לכך שהבמאי לא ראה בסרט את המוצר לו התכוון, ניתן היה לבקש כי הקרדיט על הבימוי יינתן ל"אלן סמית'י".
סיגל היה מורהו הרוחני של קלינט איסטווד, שהקדיש לו את סרטו זוכה האוסקר "הבלתי נסלח" (1991), וכיכב בכמה מסרטיו, בין היתר ב"הארי המזוהם", ו"הבריחה מאלקטרז". בסרט "מיסטי", סרטו הראשון של איסטווד כבמאי, מופיע סיגל בתפקיד משנה של ברמן. אין זו הופעה סמלית לדקה או שתים כי אם תפקיד של ממש, בעל דו שיח מפותח ומשמעות בסרט. כן הופיע סיגל בתפקיד קטן בשנת 1978 בגרסה חדשה לסרטו "פלישת חוטפי הגופות", כמחווה ליוצר המקורי של סרט זה (בדיעבד, גרסתו של סיגל כבמאי הייתה טובה בהרבה מגרסה זו).
האוטוביוגרפיה של סיגל "A Don Siegel Film" יצאה לאור לאחר מותו בשנת 1993.
[עריכה] מסרטיו
- פלישת חוטפי הגופות (1956). עלילתו של סרט זה הינה פשוטה, ואף שגרתית. רופא בעיירה קטנה מקבל תלונות על התנהגות אדישה וחסרת רגשות של התושבים. מסתבר כי חלק מן התושבים מוחלפים בשנתם בחייזרים, שהתנהגותם קפואה ואוטמטית. החייזרים משתלטים על העיירה, ומנסים לגרום להחלפתם של כל תושביה, ביניהם הרופא. סיגל לקח עלילה זו, ויצר סרט מטריד, מפחיד ועוכר שלווה. בניגוד לרעשנות והמשחק המוגזם שאפיינו את סרטי המדע הבדיוני של שנות החמישים, מצליח סיגל להפיק משחקניו משחק מאופק, וליצור תחושה של פרנויה, מחנק ואיום, תחושות ההולכות ומתגברות עד לסיומו של הסרט. הסרט אמנם מסתיים ב"סוף טוב", שכפי הנראה הוכתב לסיגל על ידי האולפן (הרופא נמלט להרים ומצליח להזעיק עזרה ולהתריע על הסכנה לשלום העולם), אך התחושה היא כי הסוף הוא "מודבק", והצופה יוצא מן הסרט בהרגישו הרגשה כבדה של חרדה עמומה.
- את הסרט יש לבחון על רקע תקופתו, תקופת המלחמה הקרה, שבה נאבקו האמריקנים כנגד גורם זר(הקומוניזם), הנראה כמשתלט על נשמותיהם של אנשים תמימים, והורס את אמריקה מבפנים, בדיוק באופן שבו השתלטו החייזרים בסרט זה על תושבי העיירה. סרט זה הינו ביטוי מדויק לפחדיה של אמריקה במהלך המלחמה הקרה, לתחושת הרדיפה שחשו תושביה, שהביאה לתופעות כגון "ציד המכשפות" של הסנאטור ג'וזף מקארתי. יש הנותנים פירוש הפוך לסרט, ורואים בעמידתו של הרופא הבודד כנגד הגל הלא אנושי הגובר והולך מסביבו, התרסה כנגד המקארתיזם.
- לסרט נעשתה גרסה נוספת בשנת 1978, ובה השתתף סיגל בתפקיד זעיר כנהג מונית. כן נעשתה גרסה בשנת 1993, ובה הוחלף הרופא בנערה בת עשרה המגלה כי בני עירה מוחלפים בידי חייזרים (כפי הנראה על מנת למשוך קהל). בעוד שהגרסה של 1978 זכתה להצלח מסוימת, הגרסה של 1993 הייתה כישלון, ושתי הגרסאות, לדעת רבים, מחווירות לעומת המקור.
- הרוצחים (1964) סרט זה נעשה במקורו לטלוויזיה, אך לאחר שהתברר כי רמתו גבוהה מסדנדרטים הרגילים של סרטי טלוויזיה, יצא הסרט אף בגרסה לקולנוע, והצליח מאד. עלילת הסרט היא עיבוד לסיפור קצר של ארנסט המינגווי. סגנונו הישיר של סיגל יוצר כאן סרט מותח ומרתק, העוסק בסיפורה של חבורת רוצחים המספרת על רצח שזה עתה ביצעה. הסרט הוא עיבוד מחדש לסרט דומה שנעשה בשנת 1946, אם כי הוא אלים בהרבה מן המקור. בין שחקני הסרט ניתן למנות את ג'ון קסבטס, שהפך לאחר מכן לבמאי בזכות עצמו. חשיבותו ההיסטורית של הסרט היא בכך שזהו סרטו האחרון של רונלד רייגן, אשר פרש לאחריו לקריירה פוליטית, שהביאה אותו עד לכס נשיא ארצות הברית. בניגוד לכל הסרטים האחרים שעשה רייגן, בהם הקפיד לשחק את דמות הגיבור הכול אמריקאי טוב הלב, בסרט זה משחק רייגן תפקיד של איש עסקים חסר מצפון, ויש האומרים כי דווקא בסרט זה, שבו שיחק את "הנבל", הפגין רייגן רמת משחק גבוהה מאשר בשאר סרטיו.
- הארי המזוהם (1971). זהו הראשון בסדרה של לא פחות מחמישה סרטים, שבהם משחק קלינט איסטווד את דמותו של "הארי המזוהם", שוטר המנוכר לסביבתו, מסתכסך עם כל מקורביו, ובמיוחד עם מפקדיו, ובעל דעה משלו באשר לאכיפת החוק. בסרט זה רודף הארי אחר רוצח פסיכופת אשר נטפל לנערות, כולא אותן, מתעלל בהן ולבסוף הורג אותן. זהותו של הרוצח ידועה מראש לצופים, וכן להארי ולשלטונות החוק, אך בשל ניצול של פרצות חוקיות על ידי הרוצח, הוא מצליח להמשיך במעשיו, כאשר ידו של החוק קצרה מלהושיע. אז לוקח הארי את החוק לידיו, ומשליט סדר באופן אישי, בניגוד לחוק, ובניגוד לפקודות שקיבל.
- משחקו של איסטווד (הנעזר בשחקן המשנה אנדרו רובינסון, המשחק את הפסיכופת האולטימטיבי) הינו אבטיפוס לכל שוטר בעל בעיות עם סמכות שנראה מאז על מסך הקולנוע והטלוויזיה. הדימוי החזק של איסטווד העומד מעל פושע שזה עתה תפס, מצמיד לראשו את האקדח "מגנום 44", ושואל אותו "Do you feel lucky, Punk?"("האם אתה מרגיש בר מזל פרחח?") היה לקלישאה קולנועית שחזרה (בצורות שונות) בסרטים רבים. איסטווד נכנס אל הדמות באופן מושלם, והיה מזוהה עמה במשך מספר שנים. אך זוהי עבודת הבימוי והעריכה המצוינת של סיגל, אשר הפכה את הסרט לסרט מעניין ויוצא דופן, בעוד שהמשכיו, אותם לא ביים סיגל, נחשבים בעיני רבים כמעניינים ומוצלחים פחות.
- הסרט, כ"פלישת חוטפי הגופות" בזמנו, הוא ראי לתקופתו. הסרט מקדם ערכים של אמריקה השמרנית והימנית - האדם היחיד הלוקח את החוק לידיו במקום בו החוק אינו יכול לעזור, היה תגובה ל"תרבות הנגד", ההיפית, השמאלנית, הליברלית. כן יש לראות את הסרט על רקע מלחמת וייטנאם בה עמדו אז האמריקנים בפני תבוסה, כאשר הדרישה הימנית הייתה להמשיך את המלחמה עד הסוף ובכל האמצעים, בעוד שהשמאל דרש לסיים את המלחמה ולהחזיר את החיילים הביתה. עמדתו של "הארי המזוהם" בשאלה זו נראית ברורה ומובנת מאליה.
- צ'ארלי וריק (1972) סרט זה הינו לכאורה סרט פשע שגרתי, אך הוא מכיל בתוכו את כל האלמנטים שהביאו לדון סיגל את הצלחתו. מדובר בסרט בעל עלילה מותחת, ערוך היטב, ומלא בדמויות קשוחות, שפה בוטה, וסצנות של אלימות ורצח. מוזיקת הרקע שהלחין לאלו שיפרין (אשר תרם לסרטים רבים של סיגל, וידוע בזכות נעימת הרקע לסדרה משימה בלתי אפשרית) אף היא תורמת לאווירת הסרט. עלילתו של הסרט עוסקת בחבורת שודדים, אשר לאחר ששדדו בנק קטן בעיירה נידחת, הסתבר כי הבנק שימש כתחנת הלבנת כספים של המאפיה, ועל השודדים למצוא דרך להימלט מהמאפיה ולשמור את הכסף לעצמם. בסרט משחקים סדרה של "קשוחים" הוליוודיים (אנדרו רובינסון אשר שיחק את הרוצח ב"הארי המזוהם", ג'ו דון בייקר וג'ון ורנון), אך הוא ייזכר במיוחד בשל משחקו של וולטר מתאו בתפקיד הראשי. מתאו משחק טייס ריסוס אשר עבר הסבה לשוד בנק, וסיסמתו, הן כטייס והן כשודד, היא "אחרון העצמאיים" (The last of the independents) ומכניס לתפקיד את ההומור והציניות המאפיינים אותו, המשתלבים בצורה טובה עם סגנון הבימוי של סיגל.
