איקרית ובירעם (מאבק משפטי)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית ובירעם מתנהל מאז ראשית שנות החמישים ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם.
הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948. כעבור שבוע נצטוו תושביו לפנותו לזמן מה, עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם. תושבי הכפר מבקשים מאז לחזור לבתיהם, אך ללא הצלחה. אף תושבי הכפר הסמוך, בירעם, פונו מכפרם.
לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951 (בג"ץ 64/51 דאוד ואח' נ' שר הבטחון ואח'), וב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, לפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת.
בשנת 1981 עתרו תושבי איקרית ובירעם לבג"ץ בפעם השלישית (בג"ץ 141/81 ועד עקורי איקרית כפר רמה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'), וביקשו לבטל את צווי-הסגירה ואת הפקעת אדמותיהם. עתירה זו נדחתה מנימוקים טכניים, אך בפסק דינו כתב השופט יצחק כהן:
- אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב.
בשנת 1977 מינתה הממשלה, שבראשה עמד מנחם בגין, ועדת שרים לבחינת אפשרות החזרתם של העקורים, וזו המליצה שלא להחזירם. בתחילת שנות התשעים הוגשו הצעות חוק אחדות להחזרת העקורים לכפריהם, אך הצעות אלה לא אושרו.
בנובמבר 1993 שבה הממשלה, הפעם בראשות יצחק רבין, ומינתה ועדת שרים לעניין העקורים. ב-24 בדצמבר 1995 המליצה הוועדה, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, על החזרת התושבים לשטח בן 1,200 דונם באזור איקרית ובירעם. המלצה זו לא הגיעה לכלל מימוש.
בשנת 1997 הגישו תושבי איקרית ובירעם, עתירה נוספת לבג"ץ, בתביעה שיותר להם לשוב לכפריהם (בג"ץ 840/97 עאוני סבית ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'). בפסק דינה של השופטת דליה דורנר נדחתה העתירה, ונקבע "סוף דבר, אין יסוד לטענת העותרים כי יש לבטל את הקניית אדמותיהם לרשות הפיתוח". עם זאת הוסיפה השופטת בסוף פסק הדין:
- כך הוא לעת הזאת, שכן סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מסמך רקע לדיון בנושא: הצעת חוק החזרת תושבי בירעם ואקרית לבתיהם, התשנ"ט-1999, מרכז המחקר והמידע של הכנסת