אדוארד השני מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אדוארד השני לבית פלטנג'נט, (25 באפריל 1284 - 21 בספטמבר 1327) היה מלך אנגליה משנת 1307 ועד להדחתו בשנת 1327. מספר חודשים לאחר הדחתו, נרצח באופן אכזרי, רצח שהיה כנראה קשור להומוסקסואליות שלו.

תוכן עניינים

1 יורש העצר
2 מלך אנגליה
3 פירס גווסטון ונפילתו
4 הסכסוך עם סקוטלנד
5 מאבק הסיעות היריבות
6 שלטון הדספנסרים
7 הדחת המלך בידי אשתו
8 מאסרו ורציחתו של אדוארד
9 לקריאה נוספת
10 קישורים חיצוניים

[עריכה] יורש העצר

אדוארד היה בנו הרביעי של אדוארד הראשון מלך אנגליה, מאשתו אלינור מקסטיליה. כיורש העצר, היה אדוארד הראשון שהחזיק בתואר הנסיך מוויילס, תואר שנקבע על ידי הפרלמנט הבריטי בשנת 1301.

אדוארד הפך ליורש העצר עוד בהיותו תינוק, לאחר מות אחיו הבכור אלפונסו. אביו שהיה מצביא נודע, אימן את אדוארד עוד מגיל צעיר, בלימודים צבאיים ובניהול ענייני המדינה. למרות מאמצי אביו, נודע אדוארד בקלות הראש ובראוותנות שלו, בהן נודע כל חייו.

אדוארד היה הומוסקסואל, והמלך ייחס את תכונותיו הרעות להשפעתו השלילית של מאהבו של המלך פירס גווסטון, אביר גסקוני. (באופן אירוני היה זה האב שמצא את גווסטון חבר ראוי לבנו) המלך הגלה את גווסטון ב־1298, לאחר שאדוארד העניק לו תואר אצולה מלכותי.

עם מותו של אדוארד הראשון, עלה בנו על כס המלכות. שתי הפעולות הראשונות שלו היו החזרתו של גווסטון וזניחת המערכה נגד סקוטלנד שהייתה יקרה לליבו של אביו.

[עריכה] מלך אנגליה

אדוארד היה אדם חזק ומרשים כאביו, אך, שלא כאביו, היה חסר מוטיבציה ואמביציה, היה נתון תמיד להשפעתם של "אנשים חזקים" שהוא היה בצילם. אדוארד התעניין בעיקר בבידור, באתלטיקה, ובעבודות מיכניות.

בשנותיו הראשונות היה זה פירס גווסטון שניהל את ענייני המדינה. גווסטון קיבל את התואר עוצר בשעה שאדוארד נסע לצרפת כדי לשאת שם לאשה את איזאבלה מצרפת, בתו של פיליפ היפה מלך צרפת. למרות שלזוג היו ילדים, עלו נישואיהם על שרטון מלכתחילה, מאחר והמלך הזניח את רעייתו. אדוארד שאף כל ימיו להגביל את כוחה של האצולה ובילה את כל זמנו בחברת ידידיו, שאיתם חלק את השלטון שהיו שותפים להשקפותיו. הדבר עורר את הטענה שהוא מקדיש את כל זמנו לידידיו ממין זכר, מה שגרם להאשמתו בהומוסקסואליות, טענה שרוב ההיסטוריונים מסכימים לה.

לאדוארד נולדו שני בנים אדוארד, וג'והן מאלתהם , רוזן קורנוול, ושתי בנות, אלינור וג'ואנה.

[עריכה] פירס גווסטון ונפילתו

פירס גווסטון, רעו של המלך קיבל מידיו את התואר רוזן קורנוול, וקיבל לידיו למעשה את מוסרות השלטון. הבארונים שתיעבו את גווסטון, הצליחו פעמיים להביא לסילוקו, אולם בשתי הפעמים החזירו המלך, לבסוף, יצאו הברונים, בהנהגת בן דודו של המלך, תומס רוזן לנקסטר, למלחמה נגד המלך ואהובו וב־1312 רצחו אותו. המלך החלש לא יכול היה לנקום את מות רעו האהוב, ונאלץ לראות את ממלכת אנגליה נשלטת על ידי ועדת בארונים של עשרים ואחד "לורדים מצווים" (Lords Ordainers) שקיבלו מהפרלמנט את סמכויות השלטון במקום המלך. השליטים החדשים ראו בפרלמנט אספה של אצילים, ומחבריו פשוטי העם (Commons) נשללו הסמכויות. כך הפכה אנגליה ממלוכה לאוליגרכיה צרה.

[עריכה] הסכסוך עם סקוטלנד

בכל זמן הסכסוך בין אדוארד ללורדים, הלך והתחזק בסקוטלנד המלך רוברט ברוס (Robert the Bruce) שהלך והשתלט על מצודות רבות בסקוטלנד אותן כבשו קודמיו של המלך. רק מצודה אחת נותרה לא כבושה - מצודת סטרלינג שעליה צרו הסקוטים. אדוארד חש בושה עמוקה ויצא בראש צבא גדול למלחמה בסקוטלנד. ב־23 ביוני 1314 נחל הצבא האנגלי שהיה לא ממושמע וסבל מפיקוד גרוע, מפלה ניצחת בקרב בנוקבורן ובעקבותיו זכתה סקוטלנד מחדש בעצמאותה. לאחר מפלה זו רוברט ברוס אף החל לתקוף את מחוזותיה הצפוניים של אנגליה.

[עריכה] מאבק הסיעות היריבות

תבוסתו המבישה של המלך עשתה אותו לתלוי עוד יותר בבארונים שלו. שלוש סיעות נאבקו זו בזו על השלטון באנגליה. בראש האחת עמד תומס מלנקסטר, שהיה אמנם מוכשר, אך נחשד בקשר סמוי עם ברוס מלך סקוטלנד כדי להחליש את המלך.

בראש הסיעה השנייה עמד איימר מוולנס רוזן פמברוק , ששנאה את לנקסטר כל כך עד שהחלה לתמוך במלך ואף השיבה לו חלק מסמכויותיו ב־1318. המלך , מצידו, שנא את לנקסטר ופמברוק גם יחד, ומצא שותפים בדמות יו לה דספנסר רוזן וינצ'סטר - בארון בעל ניסיון רב. בנו של דספנסר שנקרא, יו דספנסר הצעיר, הפך לרעו ואיש סודו של המלך, כשהוא ממלא את מקומו של גווסטון בחיי המלך. הבארונים תיעבו את הדספנסרים כפי שתעבו את יקירו הראשון של המלך וכעסו במיוחד על נסיונו להשתלט על רוזנות גלוסטר דרך זכויות הירושה של אשתו אלינור דה קלייר.

[עריכה] שלטון הדספנסרים

ב־1321 התכנסו הבארונים בפרלמנט, ובהנהגת לנקסטר, החליטו על הגליית הדספנסרים. המלך , שהתנגד להחלטה, יצא למלחמה נגד הבארונים, השיב את הדספנסרים לאנגליה והביס את לנקסטר בקרב בורוברידג'. לנקסטר הוצא להורג, ובמשך חמש השנים הבאות שלטו הדספנסרים במדינה. שלא כמו הבארונים המצווים הקפידו הדספנסרים לזכות בתמיכתם של "פשוטי העם", ובשנת 1322 ביטל הפרלמנט שהתכנס ביורק את סמכויות הלורדים המצווים בטענה שזוהי פגיעה בסמכויות המלך. מאז ועד היום לא ניתן היה יותר לחוקק חוקים ללא הסכמת "פשוטי העם" , מה שהוביל להקמת הבית התחתון בפרלמנט האנגלי, בית הנבחרים (House of Commons). זה היה ההישג החשוב ביותר לשיטת הממשל האנגלית בתקופת אדוארד השני.

שלטון הדספסנרים נעשה חיש מהר למושחת, והם השנאו את עצמם על שכבות נרחבות בציבור, במיוחד עוררו את חמתה של המלכה איזאבלה מצרפת.

[עריכה] הדחת המלך בידי אשתו

איזאבלה הבליגה עד שנת 1325, אז יצאה לצרפת ביחד עם בנה אדוארד מוינדזור. אדוארד היה צריך לתת שלמי כבוד (Homage) , כואסל לאדונו, אחי אמו, שארל הרביעי מלך צרפת, על חבל אקוויטניה שהיה בשליטתו. איזאבלה כרתה ברית עם רוג'ר מורטימר מוויגמור, אחד הבארונים הגולים, ובספטמבר 1326, נחתה בראש צבאה באסקס. המלכה הצהירה כי כוונתה היא לנקום את הריגתו של לנקסטר ולסלק מן השלטון את הדספנסרים. תומכיו של המלך נטשו אותו והמלך נמלט מלונדון, אל אחוזתו של אהובו, דספנסר הצעיר בגלמורגן. אשתו יצאה בעקבותיו, הרגה את שני הדספנסרים ושמה את המלך במאסר בטירת קנילוורת'. בינואר 1327 התכנס הפרלמנט בווסטמינסטר, והחליט להדיח את המלך מכסאו ולמנות במקומו את בנו כאדוארד השלישי.

[עריכה] מאסרו ורציחתו של אדוארד

מעמדו של השלטון החדש, של איזאבלה ומורטימר, היה כה רעוע, עד שהם חששו להשאיר את המלך הקודם בחיים. אדוארד הושפל וזכה לתנאים גרועים בכלאו, בתקווה שימות מרעב, אולם חוסנו הפיזי עמד לו. לאחר נדודים ממקום מאסר אחד למשנהו נאסר המלך בטירת ברקלי אשר בנפת גלוסטרשייר, וביום 11 באוקטובר 1327 נרצח בסתר בהוראת השליטים. שיטת הרצח הייתה אכזרית ביותר - הרוצחים החדירו מוט ברזל מלובן אל פי הטבעת של אדוארד ושרפו את אבריו הפנימיים. הם ראו בשיטת הרצח עונש מתאים להומוסואליות שלו, וגם קיוו כי סיבת המוות לא תתגלה בבדיקה חיצונית. הדיווח הרשמי היה כי המלך נפטר מסיבות טבעיות והוא נקבר בטקס חגיגי בקתדרלה על שם פטרוס הקדוש בגלוסטר. בנו אדוארד השליש הקים מצבה מפוארת לזכרו, והמקום הפך לזירת עליה לרגל בקרב בני העם, ולמקור לא אכזב של הכנסות לכנסייה.

שלטונם של מורטימר ואיזאבלה לא ארך זמן רב. לאחר שהגיע לגיל הבגרות ב־1330, הוציא אדוארד השלישי את מורטימר להורג ודרש מאמו לפרוש מן החיים הציבוריים.