אגם ויקטוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אגם ויקטוריה או ויקטוריה ניאנזה הוא אחד מהאגמים הגדולים של אפריקה. שטחו של אגם ויקטוריה הוא 68,870 קמ"ר, מה שהופך אותו לאגם הגדול באפריקה, האגם הטרופי הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. אגם ויקטוריה הוא רדוד יחסית, יש בו 2,760 ק"מ מעוקב של מים, מה שהופך אותו לאגם המים המתוקים השביעי בתכולתו בעולם. האגם הוא מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. האגם ממוקם על רמה בחלקו המערבי של השבר הסורי-אפריקאי. לחופיו של אגם ויקטוריה מצויות המדינות טנזניה, אוגנדה וקניה.

באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם לא מאוכלסים. בין איים אלה ניתן למנות את איי סאסא באוגנדה, קבוצת איים גדולה בצפון-מערב האגם שהופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 השפעות אקולוגיות וחברתיות 3 תחבורה 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

האזכור הראשון לקיומו של אגם ויקטוריה מגיע מסוחרים ערבים שתרו באפריקה אחר זהב, שנהב, עבדים וסחורות יקרות אחרות. במפה משנות ה-60 של המאה ה-12 הידועה בשם מפת אל-אדריסי, מצוין בבירור אגם ויקטוריה. בנוסף, מצוין במפה כי האגם הוא אחד ממקורות הנילוס.

האגם נצפה לראשונה על-ידי אירופאים ב-1858 כשהחוקר הבריטי ג'ון האנינג ספיק הגיע לחופו הדרומי כשהיה במסע משותף עם ריצ'רד פרנסיס ברטון בחיפוש אחר מקורו של הנילוס מסיבות אסטרטגיות למען החברה הבריטית הקולוניאלית. ספיק האמין כי מצא את מקורו של הנילוס והחליט לקרוא לאגם על שמה של מלכת בריטניה באותה תקופה, ויקטוריה. ברטון, שהחלים באותה תקופה דרומה משם לחופי אגם טנגנייקה, זעם על חוצפתו של ספיק שטען כי הוא המגלה היחיד של האגם, על אף שהיה מדובר במשלחת חיפוש משותפת. ויכוח ציבורי פרץ בעקבות המקרה שכלל לא רק את הקהילה המדעית באותו זמן אלא גם חוקרים אחרים שהיו נחושים לאמת או להפריך את גילויו של ספיק.

החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.

[עריכה] השפעות אקולוגיות וחברתיות

לאגם ויקטוריה יש תפקיד משמעותי בתמיכה בתושבים המתגוררים סביב חופיו, שצפיפות האוכלוסייה בו היא מהגבוהות בעולם, עם זאת המערכת האקולוגית שלו חולה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הובא לאגם הדג "נסיכת הנילוס" (Lates niloticus), בניסיון לשפר את תנובת הדיג באגם. דג נסיכת הנילוס הוכח כהרסני לאקולוגיה והוא אחראי להכחדתם של מאות צורות חיים אנדמיות לאגם. עקב דיג היתר של נסיכת הנילוס הצטמצמה האוכלוסייה באגם וכיום גדלות שוב אוכלוסיות הדגים האנדמים.

בעיה אקולוגית נוספת באגם הייתה התרבות הצמח "יקינטון המים" (Eichhornia crassipes), צמח שבמקורו מיבשת אמריקה. הצמח יצר מרבדים צפופים שהיקשו על תחבורה, דיג, יצור חשמל הידרואלקטרי וצריכת מים לשתיה. ב-1995 90% מקו החוף של אוגנדה היה מכוסה בצמח. פתרונות מכניים וכימיים של הבעיה נראו לא סבירים והבעיה נפתרה לבסוף בעקבות החדרת החיפושית "חדקונית יקינטון המים המנומרת" (Neochetina eichhorniae) למים שהביאה לתוצאות טובות מאוד.

[עריכה] תחבורה

מאז תחילת המאה ה-20 מעבורות אגם ויקטוריה היוו מקור תחבורה ותנועה בין אוגנדה, טנזניה וקניה. הנמלים העיקריים לחופי האגם הם: קיסומו, מואנזה, בוקובה, אנטבה, פורט בל וג'ינג'ה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אגם ויקטוריה