פסק דין מרבורי נגד מדיסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסק דין מרבורי נגד מדיסון (Marbury v. Madison) - פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר קבע את עקרון הבקרה השיפוטית והדרישה שכל חוק חדש שמתקבל בקונגרס חייב לעלות בקנה אחד עם החוקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בשנת 1801 נבחר תומס ג'פרסון לתפקיד נשיא ארצות הברית. עד לכניסתו לתפקיד בפועל עבר חודש, שבמהלכו פעל הנשיא היוצא ג'ון אדמס לחזק את אחיזת הפדרליסטים בשלטון, ובפרט באמצעות סדרת מינויים וחוקים המתייחסים לעיבוי הרשות השופטת בפדרליסטים. בין שאר האנשים המוצעים לתפקידי שופטים הוצע גם איש ושמו ויליאם מרבורי.
אדמס חתם על ההסמכה של מרבורי ושל עוד 41 שופטים חדשים יומיים לפני תום כהונתו, והמינויים אושרו על ידי הסנאט היוצא, שנשלט אז בידי הפדרליסטים, ביום שלמחרת. באותו היום מזכיר המדינה ג'ון מרשל שם את חותם ארצות הברית על ההסמכות ובכך העניק להן את תוקפן, אך הן לא נשלחו ליעדן.
ג'פרסון מצא את כתבי ההסמכה שלא נמסרו והחליט לעכב 25 מהם, בטענה שהם לא נמסרו בזמן ושהוא, בתור הנשיא החדש, רשאי לכן לבטלם. ב-9 בפברואר 1803 הגיע העניין לדיון בביהמ"ש העליון, והוצא צו שקרא למזכיר המדינה, ג'יימס מדיסון, לבוא ולהסביר מדוע מרבורי לא קיבל את מינויו. לאור עדויות, האומרות כי צווי ההסמכה עליהם מדובר נראו בפועל, התביעה ביקשה שביהמ"ש יוציא צו מנדמוס (writ of mandamus) למדיסון שימסור את כתבי ההסמכה למרבורי.
[עריכה] פסק הדין
בית המשפט העליון הסכים פה אחד לחוות דעתו של נשיא ביהמ"ש ג'ון מרשל (אותו מרשל אשר, באופן אירוני, היה גם מזכיר המדינה של אדמס ומי שמינה את מרבורי), שאמנם היה על מדיסון למסור את כתב ההסמכה למרבורי, היות שאין מדובר בעניין פוליטי באופיו, כי אם בפונקציה ביצועית של הממשלה שהוגדרה במפורש על ידי החוק, אך לבית המשפט העליון אין סמכות לדון בעניינו של מרבורי, וזאת משום שהחוק המאפשר זאת (חוק השיפוט משנת 1789) עומד בסתירה לחוקה. כלומר, על אף שמרבורי צודק בעיקרון, אין לבית המשפט סמכות להעניק לו את הסעד המשפטי שאותו הוא מבקש.
ליבת העניין הייתה, שפרק 3 של החוקה האמריקאית הגדיר את המקרים, שבהם יש לבית המשפט העליון סמכות לדון במקרה שלא הובא אליו כתוצאה מערעור (original jurisdiction), והמקרה של דרישה לצו מנדמוס לא נכלל ביניהם. מרבורי טען, שהמקרים המנויים בחוקה הם רק בסיס ושחוק השיפוט יכול להוסיף עליהם, אך מרשל דחה את טענתו זו וקבע, שחוק השיפוט סותר בעניין זה את החוקה ולכן אחת דינו להיות בטל:
- "זכותה וחובתה של הרשות השופטת לקבוע מה הוא החוק. תפקיד השופטים ליישם את הכלל המשפטי למקרים הפרטיים הבאים לפניהם לפסיקה, ולכן ממילא תפקידם גם לבאר ולפרש את הכלל עצמו. כאשר שני חוקים מתנגשים זה בזה, חייב בית המשפט להכריע את מי משניהם ליישם. והוא הדין כאשר חוק כלשהו סותר את החוקה. כאשר במקרה מסוים אפשר ליישם חוק כלשהו וגם את החוקה, עומדת לפני השופטים הברירה הזאת: לפסוק בהתאם לחוק ולהתעלם מן החוקה, או לפסוק על-פי החוקה ולהתעלם מן החוק. בית המשפט חייב להחליט על-פי איזה משני הכללים המנוגדים האלה לפסוק במקרה שלפניו, זו היא תמצית חובתו המשפטית. לכן, אם בתי המשפט מתחשבים בקביעות החוקה, והואיל והחוקה עומדת מעל כל חוק רגיל של בתי המחוקקים, צריך לפסוק על-פי החוקה, ולא על פי חוק רגיל כזה, בכל מקרה שבו אי-אפשר ליישם את שניהם."
על-פי פרשנות זו, בית המשפט העליון הוא הפרשן הסופי של חוקת ארצות הברית ושל חוקי הקונגרס הפדראלי ובתי המחוקקים המדינתיים. משמעות הדבר היא שבית המשפט העליון מכריז על עצמו שהוא אפוטרופוס בלעדי על החוקה ובתוקף אפוטרופוס זו הוא נוטל לעצמו את התפקיד להכריע על כשרותם החוקתית של חוקי ארצות הברית.
עם זאת, יש הטוענים, כי כוונתו המקורית של מרשל לא הייתה לקבוע עיקרון כה רחב, אלא שפסיקתו נבעה מעיקרון הפרדת הרשויות: מרשל ביטל לא חוק סתם, אלא חוק אשר נגע לרשות השופטת עצמה והעניק לה כוח יתיר על זה שהוענק לה בחוקה המקורית; כלומר, הוא רצה להבטיח שפעולותיה של הרשות השופטת תישארנה בתחום שהוגדר על-ידי החוקה ולא תחרוגנה ממנו. רק כעבור יותר מחמישים שנה, בשנת 1857, השתמש בית המשפט העליון בפסיקתו של מרשל כדי לבטל חוק פדרלי כללי, בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, ובכך אישר סופית את עקרון הבקרה השיפוטית.
[עריכה] תוצאות והשפעות
הדוקטרינה של בקרה משפטית מעניקה סמכות שאינה משפטית כי אם פוליטית. באמצעות סמכות זו נעשה בית המשפט העליון גורם חקיקה נוסף. חוק המתקבל בבית הנבחרים, העובר בסנאט, והנחתם בידי הנשיא, עדיין עלול להיפסל על-ידי בית המשפט העליון. ובכל מקרה, כאשר חוק מגיע לדיון משפטי, הוא זקוק לאישור חיובי, מעין "תו תקן" חוקתי, כדי להיות בר תוקף.
ברם, קיימים מספר סייגים לכוחו זה של בית המשפט העליון. לשופטים אין זכות יוזמה באשר לבדיקתם ובחינתם של חוקים. כאשר חוק נכנס לתוקף, עלול אזרח כלשהו להרגיש נפגע בגללו, והוא ידרוש את ביטול החוק בטענה שאין החוק האמור חוקתי. אז, ורק אז, תבוא המחלוקת לדיון ולפסיקה לפני בית המשפט. זהו עניין טכני אך חשיבותו רבה, שכן אין השופטים מתערבים בחקיקה התערבות פעילה ורצופה, אלא רק משמשים פוסקים ובוררים במקרה של עימות משפטי. לפיכך, נמצא תפקידו החקיקתי כביכול של בית המשפט העליון סביל, עקיף ונגטיביסטי. הוא יכול לבלום, לפסול ולבטל חוק שכבר נחקק, אך אין הוא יכול לכתוב חוק או להשפיע ישירות על ניסוחו. בזכות יכולת הבלימה שלו, בית המשפט העליון משמש גורם מרסן לגבי פעולות החקיקה. נוכחותו בלבד יכולה לשמש אזהרה למחוקקים שבמקרה ויחרגו מגבולות החוקה יחסום בית המשפט העליון את פעולתם.
אולם, ישנה בעיה מסוימת עם יישום העקרון בפועל. בית המשפט העליון הינו קבוצה קטנה מאוד של אנשים ומונה כיום תשעה שופטים עליונים. אנשים אלה אינם נבחרים לתפקיד על-ידי הציבור, אלא מתמנים לכל ימי חייהם. כך קורה שבבית המשפט יושבים לא פעם שופטים ותיקים מאוד, שמונו בשעתם לא רק על-ידי ממשל אחר כי אם גם בתקופה אחרת ובאווירה אידאולוגית שונה לחלוטין. צד אחד בתופעה זו הוא חיובי: בית המשפט העליון הוא סלע של יציבות ושמרנות גם בימים של שינויים מהירים ומסוכנים, ומכיוון שהוא מייצג את החוקה המקורית, הוא גם אלמנט ההמשכיות בעידן של חדשנות מהפכנית. אך לעניין גם פן שלילי לא קטן: שמרנותו וגישתו המיושנת של בית המשפט עלולות לגרום למאבקים חריפים. וגרוע מזה, הנושאים השנויים במחלוקת חריפה בקרב האומה האמריקאית (כמו נושא ההפלות השב ועולה), משתקפת המחלוקת גם בקרב חברי בית המשפט. לפיכך, לעיתים קרובות אין הוא מדבר ופוסק פה אחד, ופסיקה עקרונית בעניינים גורליים עלולה להתקבל ברוב מינימאלי של 4:5. יתרה מזו, די שישתנה הרכבו של בית המשפט בחבר אחד בלבד, והרוב ישתנה מן הקצה אל הקצה - כמו שקרה, למשל, בתקופתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר ניהל מאבק מול ביהמ"ש העליון על מדיניות ה"ניו דיל" שלו. אך התנודות הכאילו-מקריות האלה בעמדת בית המשפט, שלכאורה הן עניין שלילי, מהוות גם גורם חיובי. הן העושות את הפוסק העליון לאיבר אינטגראלי באורגניזם של הדמוקרטיה הייצוגית, שכן שינויים אלה משקפים תמורות בהשפקת הציבור, ורק בזכותם של שינוי עמדות נותרת תקווה למי שמובס היום לשוב ולנצח מחר.
