נדידת העמים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נדידת העמים (גרמנית: Völkerwanderung) הוא מונח המתאר את הגירתם של שבטים גרמאנים, סלאבים ואחרים, בין המאה הרביעית והמאה התשיעית לערך באירופה. המונח נטבע במאה התשע עשרה על–ידי היסטוריונים גרמנים.
[עריכה] נדידת השבטים הגרמאניים
"נדידת העמים" החלה בערך בשנת 374, עם נהירתם של שבטים הונים מאסיה אל מזרח ומרכז אירופה, כשהם דוחקים את רגליהם של השבטים הגרמאנים הויזיגותים (מילולית: הגותים המערביים). הקיסר ולנס התיר לגותים להתיישב בתוך גבולות האימפריה הרומית, בתקווה שישמשו חציצה בין האימפריה להונים, אך תקוותיו נכזבו במהרה, כאשר הויזיגותים כרתו ברית עם הגותים המזרחיים, האוסטרוגותים וכוננו אוטונומיה גותית בתוך האימפריה באזורים בהם שוכנות היום בולגריה וסרביה ומונטנגרו.
האימפריה הרומית הנחלשת המשיכה להיות מטרה קלה. המנהיג הויזיגותי אלאריק התאכזב מכך שלא קיבל משרה רשמית מידי יורשי תאודוסיוס הראשון ובתגובה פתח ב-395 במסע ארוך של ביזה, החל בקונסטנטינופול (שם כשל), עבור ביוון ואיליריה ונעצר בשנת 403 רק בשערי איטליה. זמן קצר אחר–כך, פלש אלריק לאיטליה, הטיל מספר פעמים מצור על רומא ולבסוף כבש אותה בשנת 410.
האימפריה משכה חזרה את כוחותיה מבריטניה (410) ודיללה אותם במקומות אחרים, מה שהוביל בתורו לחדירה של הפיקטים והסקוטים מן הצפון לדרום אנגליה, הפרנקים החלו זורמים לדרומה של רומא הגאלית (צרפת של היום) ואילו הונדלים, שאף רגליהם נדחקו בגלל ההונים, החלו זורמים לכיוון ספרד (409) וצפון אפריקה (429).
שורת הפלישות והפשיטות שערך אטילה ההוני בין השנים 448 ו-452 על קונסטנטינופול, גאליה, וצפון איטליה אמנם דעכה באותה מהירות שבה התעוררה, אחרי מותו הפתאומי של אטילה, אך שלטונה של רומא נחלש עוד יותר ונחשף חוסר האונים שלו לעצור בעד פולשים כלשהם, עד כדי כך שבשנת 455 הגיעו ונדלים מצפון אפריקה ובזזו את רומא נטולת ההגנה ללא כל הפרעה.
מעתה ואילך, החלו השבטים הגרמאנים זורמים אל תוך נחלותיה של האימפריה בלא הפרעה: המנהיגים הסקסונים הנגסט והורסה שהגיעו לבריטניה כדי לסייע לרומים להדוף את הפיקטים והסקוטים הפולשים מצפון ניצלו את המצב והזמינו את השבטים העמיתים של הסקסונים, לצד היוטים והאנגלים, להתיישב באין מפריע בשטחי בריטניה. הפרנקים האלמאנים, הבורגונדים, הלומברדים, הסואבים החלו אף הם נעים במרץ אל תוך שטחי הבלקן, מרכז אירופה, גאליה וספרד.
בשנת 476 הודח הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס. בשנת 486, עשר שנים אחרי–כן, שלטו השבטים הגרמאנים השונים כמעט בכל רחבי אירופה המערבית, כשהם דוחקים את רגליהם או משתלבים עם השבטים המקומיים באזורים אליהם נהרו.
בניגוד לתפישה שהייתה מקובלת בעבר, סבורים היום רוב ההיסטוריונים כי נדידת העמים לא הייתה בהכרח פעולה של פלישה אלימה של השבטים הגרמאנים לשטחים בהם ישבו שבטים מקומיים עוינים. אף שהנדידה החלה לעתים קרובות במסע צבאי, בעקבותיה באה בדרך כלל השתלבות שלווה למדי במקום אליו פלשו, תוך השתלבות והתמזגות באוכלוסייה המקומית.
[עריכה] נדידת העמים השנייה
אחרי פלישת ההונים באמצע המאה הרביעית, התרחשו עוד מספר פלישות של עמים לא גרמאנים מערבות אירואסיה ואסיה.
- סלאבים: השבטים הסלאבים, שמוצאם מאזור ביצות הפריפט (בערך בין נהר בוג ונהר דנייפר התפשטו בהתמדה דרומה, מזרחה, מערבה וצפונה על פני אזורי אירופה הצפון מזרחית והמרכזית.
- אווארים: שבטים אוואריים, עם חיזוק משבטים בולגאריים והונים היגרו לצפון הבלקן ומרכז אירופה החל בשנת 552, אחרי שממלכתם במזרח נהרסה על–ידי הטורקמנים. האווארים כוננו ממלכה חזקה בתחילת המאה השביעית תחת המלך באג'אן, כשהם מתערבים בסלאבים. ממלכה זו הוכנעה מאוחר יותר על ידי קרל הגדול בין 791 ל-796.
- בולגרים: כללו את שרידי ההונים שנסוגו לערבות מזרח רוסיה והאוגריאנים. הבולגארים החלו חודרים לאירופה לפני שנת 679, כשהם מכוננים מדינה בצפון הים השחור ומדינה נוספת לחופיו המזרחיים, במקביל לשטחי בולגריה של היום. מאוחר יותר היגרו בולגארים גם לאזור הוולגה.
- כוזרים: קבוצת שבטים נוודית למחצה מצפון הקווקז שכוננה בערך בשנת 679 ממלכה בשטח שבין הים השחור לים הבלטי ומצפונם. הממלכה קיימה קשרים הדוקים עם האימפריה הביזנטית וחרבה בעקבות מתקפות הואראנגים (ויקינגים) בשנת 969.
- מדיארים: שבטים מערבות אסיה שפלשו לאזורים דומים לאלו שאליהם הגיעו האווארים. בניגוד לשבטים אחרים, התנתקו המגיארים ממסורת הנוודים של הערבות והשתלבו באווארים וההונגארים שישבו כבר בשטחים בהם שוכנת היום הונגריה.
