נגד פלאקוס והמשלחת לגאיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נגד פְלָאקוּס (Εις Φλακκον, גם In Flaccum) והמשלחת לגָאיוּס או המלאכות אל קאיוס (Περι αρετων και πρεσβειας προς Γαιον, גם De legatione ad Cajum), צמד חיבורים מאת פילון האלכסנדרוני המציגים את רדיפת יהודי אלכסנדריה בימיו של גאיוס קיסר (הידוע גם בשם קליגולה), קיסר האימפריה הרומית. פילון, תושב אלכסנדריה, היה עד למהומות, ומשום כך אופי הכתבים גרפי למדי.

כאשר חש הקיסר הרומי כי הפך לאל, מצאו זאת לנכון תושבי אלכסנדריה לפרוע ביהודי העיר. פורעי היהודים גירשו את היהודים מבתיהם, גנבו את רכושם היקר וקיוו לרעת היהודים מהמצב אליו נקלעו, בהיותם מחוסרי צידה. חלק מהיהודים נכלאו ברובעים מסוימים של העיר ועברו התעללות, חשובי הקהילה אף הומתו. במעשים אלו הייתה גם ידו של הנציב הרומי במקום, פלאקוס. לבסוף, תודות להתערבות אגריפס הראשון, נפל פלאקוס ושב לרומא קשור באזיקים, שם הוצא להורג. פילון לא שש לאור ידיעה זאת. יתרה מכך, כנראה והוצאת פלאקוס לא שינתה את המצב, הואיל ופילון יצא בראש מלאכות אל הקיסר הרומי, כדי להתאונן על מצב היהודים באלכסנדריה, ולהגן עליהם מפני המשלחת היוונית לקיסר.

לימינו שרדו רק שני הספרים המוזכרים לעיל, אולם סביר להניח כי הם היו שנים מתוך חמשה כרכים. הראשון מבין השנים, נגד פלאקוס, מתחיל באמירה המרמזת על ספר קודם, והכתב השני מסתיים באמירה המרמזת על ספר המשך. הספר האחרון כנראה עסק ביחסו של הקיסר קלאודיוס, יורשו של קליגולה, ליהודים. הספר שקדם לנגד פלאקוס, דן ביחס הקיסר טיבריוס, רדיפת היהודים על ידי יד ימינו איליוס סיאנוס ויחסו של פונטיוס פילאטוס. ממקורות אחרים ידוע לנו כי הספר שעסק ברדיפת סיאנוס היה השני מסה"כ העבדות, ומכאן שמספר הספרים היה חמש. אף על פי כן, חלק מהדמויות שהופיעו בספרים האבודים זכו לאזכור בספרים השורדים, בהן דמותו של פונטיוס פילאטוס. הרעיון העיקרי של החיבור הכולל הוא להציג את תגמולם של צוררי־ישראל ומחללי חוקיו.

פילאטוס הוצג על ידי פילון כמוג־לב גאוותן. פילון תיאר את התקרית בה ניסה פילאטוס להעמיד מגנים מוזהבים בארמון הורודוס בירושלים. הכנסת הסמלים הביאה להפרת השקט באזור, ובני הורודוס פנו לפילאטוס בטענה כי הוא יגרור מרד בחילול הקודש המדובר. פילאטוס סירב, והנציגים איימו לדווח על המעשה לטיבריוס. פילאטוס חשש מהדיווח, אך סירב להוריד את המגנים, מפאת גאוותו ורצונו לא להסב ליהודים אושר. לבסוף שלחו היהודים מכתב לטיבריוס, וזה הגיב בחומרה רבה; המגנים הוצאו מהעיר והועברו לקיסריה. השוואה עם גירסתו של יוסף בן מתתיהו לתקרית תעיד על מספר הבדלים, בעיקר העדר פניית נציגי בית הורדוס והחלפתה בפליאת פילאטוס מנכונות היהודים לההרג על קידוש השם. למרות שפילון היה מקושר לשושלת ההרודיאנית ויש להניח כי זכה לעדות אמיתית יותר בנדון, ספק אם באמת היה מהלך האירועים כפי שתיאר.

החיבורים מציגים באור מעניין את אישיותו של קליגולה. דמותו של קיסר זה, במקורות רבים, הינה של חולה־רוח, אולם פילון מציגו באופן שונה. פילון לא הכחיש אמונת גאיוס באלוהותו, ואת דרישתו לסגידה מצד הרומאים. דוגמה לכך מובאת בכתבי פילון, בהם מתוארת תקרית שבה דרש קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש, אך לבסוף נמנע מכך לאור בקשת אגריפס הראשון. פילון כתב כי אחר המנעותו הראשונה, דרש להציב את פסלו בשנית. תכונה נוספת של קליגולה הנרמזת מעדות פילון הינה משיכתו לבני מינו. ברם, פילון לא מאשימו בגילוי־עריות או רצח קודמו טיבריוס, כפי שמשתמע מספרות מודרנית דוגמת זאת של רוברט גרייבס.