מערת קבורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתקופות הקדומות רווחה הקבורה במערות.

ניתן לחלק את תופעת הקבורה במערות בארץ ישראל לשלושה שלבים: התקופה הכנענית, התקופה הישראלית, ותקופת בית שני.

[עריכה] התקופה הכנענית

בתקופה הכנענית (תקופת הברונזה) נהגו לקבור את הנפטרים בתוך מערה בעלת מתאר עגלגל. הנפטר הונח לצד קרוביו. מכאן הביטוי המקראי "וישכב ויֵאסף אל אבותיו", לצידיו הונחו מנחות קבורה הכוללים כלי חרס מתכת ותתכשיטים. תקופה זו מתחלקת לכמה שלבי משנה.

בתקופת הברונזה הקדומה הקבורה הייתה במערות גדולות יחסית בהם נקברו דורות של נפטרים. כאשר הוכנסה גופה חדשה דחקו את העצמות היישנות ואת כלי המנחה הנלווים עליהם לשולים.

בתקופת הברונזה הביינימית (ברונזה תיכונה 1), הקבורה הייתה בתוך מערות קטנות יחסית, שבכל אחת מהן הייתה קבורה בודדת. באתרים מסוימים (דוגמת ג'בל קעקיר בגבול השפלה והר), ישנם שדות קבורה מדהימים הכוללים מאות פתחים של מערות.

בתקופת הברונזה המאוחרת שבו לקבור באופן המוני. במערות מתקופה זו נמצאו שיטות קבורה שונות וכמות גדולה ועשירה של כלי-מנחה. בתקופה זו שיש בה ירידה ישובית, הממצא העשיר בקרמיקה בחלקה מיובאת ממרחקים, הינו עדות לרמה התרבותית הגבוהה של התקופה.

[עריכה] התקופה הישראלית

בתקופה הישראלית (תקופת הברזל) נחצבו מערות רבועות ובהן "משכבים": מעין מיטות עליהן הושכבו הנפטרים עד שנתאכל הבשר. אז לוקטו עצמות הנקבר ל"קבורה משנית" ורוכזו בחלל שנחצב בתחתית המשכב ונקרא "מאספה".

[עריכה] תקופת בית שני

בימי הבית השני (התקופה ההלניסטית והרומית-ביזנטית) הייתה הקבורה במערות פרטניות.