מלחמת רוסיה-תורכיה, 1878-1877
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שורשיה של מלחמת רוסיה-תורכיה של השנים 1877-1878 נעוצים בשאיפותיה של רוסיה משכבר הימים להשיג גישה לים התיכון וכן לשלוט בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ובמיצרים הסמוכים לה. רוסיה, למודה חוויות קשות ממלחמת קרים, החליטה עתה להשיג תמיכה במלחמה בדרכים דיפלומטיות יותר על ידי הצגתה כמלחמת שחרור לעמים הסלאבים אשר בחבל הבלקן מידי האימפריה הטורקית.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת המלחמה: המקור הבלקני והתרגיל הרוסי
בקיץ של 1875 פרצה התקוממות אנטי-עות'מאנית בבוסניה הרצגובינה. הסיבה העיקרית למרד זה היה עול המיסים הגדול שכפה המינהל הטורקי, שהיה תחת קשיים כלכלים גדולים. למרות הרגיעה בעול המיסים, ההתקוממות נמשכה הרבה מעבר לסוף 1875 ובסופו של דבר גרמה לפרצו של מרד אפריל בשנת 1876. המתיחות בבוסניה, נוסף לתמיכה רוסית, עודדו את שכנותיה, סרביה ומונטנגרו, להכריז מלחמה על השלטון הטורקי במדינתם בתחילת יולי. המלחמה הגבירה את תאבונם האימפריאלי של מעצמות-העל רוסיה (גנרל-פילדמרשל גורצ'אקוב ) והאימפריה האוסטרו הונגרית (הרוזן גיולה אנדרשי), שחתמו על הסכם רייכסטאדט החשאי ב8 ביולי, שעיקרו היה סיכום על חלוקת חבל הבלקן בהתאם לתוצאות המרד. באוגוסט 1876 כוחות סרבים נחלו תבוסה קשה מידי הצבא הטורקי, מצב שהיה מבחינת התסריט הגרוע מכל בעיני הרוסים והאוסטרים, שכן הם לא יכלו לטעון חזקה על אדמות עות'מאניות. למרות זאת, הזוועות שבוצעו כנגד האוכלוסייה הסלאבית במהלך המלחמה ובמהלך מרד אפריל הבולגרי גררו תגובה רחבת היקף ברחבי אירופה. בתגובה ועידת קונסטנטינופול התכנסה בדצמבר 1876 באיסטנבול של ימינו. בוועידה זו, בה האימפריה העות'מאנית לא יוצגה, מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של מחוזות בולגרים אוטונומים, שנמצאו בתוך שטח האימפריה הטורקית. הועידה הופרעה על ידי שר החוץ הטורקי, שידע את באי הועידה שתורכיה אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתנים, וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות לשל שאר אזרחי האימפריה העות'מאנית. אך למרות זאת, רוסיה נותרה עוינת לאימפריה הטורקית, בסבורה כי החוקה החדשה היא פתרון חלקי בלבד. באמצעות משא ומתן דיפלומטי הצליחה רוסיה להבטיח את חוסר מעורבותה של אוסטריה במבצעים צבאים עתידים. מעצמות העל הנותרות נוטרלו בידי התמיכה האזרחית הרחבה לעצמאות בולגרית, בחוסר אמונם ביכולת הצבאית הרוסית ובבעיות פנימיות אחרות.
[עריכה] מלחמת שתום-העין בעיוור
רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה ב24 באפריל 1877. יש המתארים מלחמה זו כ"מלחמה בין שתום עין לבין עיוור", כיוון שבמהלכה בוצעו טעויות אסטרטגיות ושיפוטיות רבות.
בתחילת הלחימה, תוצאותיה היו רחוקות מלהיות ברורות: רוסיה הייתה מסוגלת לגייס צבא בסדר גודל נרחב, של 200,000 חיילים לערך; לטורקים היו כ-160,000 איש באזור חבל הבלקן. החיילים הטורקים היו חמושים בצורה טובה יותר. בנוסף, הם נהנו מהעובדה שהם היו מבוצרים בבסיסיהם, מהשליטה האבסולוטית שלהם על הים השחור ומנוכחותן של סירות סיור לאורך נהר הדנובה.
בפועל, לעומת זאת, הטורקים השתמשו רק ב-25% מהכוח הלוחם. בנוסף, הם לא היו מודעים לתוכניות הרוסיות ועשו מאמץ קטן בלבד לנסות לנבא את אותן תוכניות ולהגיב בהתאם. את סדרת ההתרחשויות המוזרה אפשר לתאר כהעדפה טורקית לחכות בביצוריהם עד אשר הצבא הרוסי ידפוק על דלתם.
בראש כל אלה, הפיקוד הצבאי באיסטנבול הניח מספר השערות שגויות: הם שיערו כי הצבא הרוסי עצלן מכדי לצעוד לאורך הדנובה ולעבור אותו בשפך הנהר, ויעדיף לקחת את הדרך הקצרה לחופי הים השחור. זאת בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שבחופים אלו לטורקים הייתה את מערכת ההגנה החזקה ביותר, ושצעידה לתוך ביצורים אלו תהיה התאבדות של הרוסים. עקב הנחה שגויה זו, לטורקים היה רק ביצור אחד ראוי לאורך הדנובה. זו הייתה העיירה וידין, שחיל המצב הטורקי הוצב בה במקרה, כיוון שהחיילים נזדקקו למקום מנוחה לאחר הקרבות כנגד הסרבים במלחמתם באימפריה העות'מאנית.
[עריכה] מהלך המלחמה
בתחילת המלחמה רוסיה השמידה את כל כלי השיט שהפליגו בדנובה ומיקשה את הנהר, כך שתובטח לצבאה האפשרות לחצות את נהר הדנובה בכל נקודה בה יחפוץ. אך גם מהלך זה לא עורר מאומה בפיקוד הטורקי. בחודש יוני חצה כוח רוסי קטן את הדנובה סמוך לשפך הנהר, ליד העיירה גלצי, וצעד לכיוון העיירה רוסה. חציה זו גרמה לאימפריה העות'מאנית להיות עוד יותר סמוכה ובטוחה כי הצבא הרוסי הגדול עתיד לעבור דרך לב ליבו של המעוז הטורקי. ביולי החלו הרוסים לבנות, ללא כל הפרעה, גשר על נהר הדנובה בקרבת סוישטוב ואף החלו לעבור דרכו. באזור לא היה כוח טורקי משמעותי. הפיקוד באיסטנבול הורה לאוסמן פאשה, שפיקד על הכח שהוצב בוידין, לצעוד לכיוון הצבא הרוסי ולבצר את המאחז הקרוב אשר בניקופול. במהלך אותה צעידה הובאה לידיעתו של פאשה כי הרוסים כבר הצליחו לשים ידם על המבצר, דבר הגרם לו להחליט לשנות את כיוון הצעידה לפלבן. פחות מ-24 שעות לאחר התבצרותו של פאשה, כוחות רוסים מרובים, תחת פיקודו של "הגנרל הלבן" סקובלב הכריזמטי, תקפו את המבצר של פלבן. אך פאשה אירגן תוכנית הגנה מבריקה וגרם לרוסים אבדות קשות בשני ניסיונות של הצבא התוקף לפרוץ את העיר. בנקודה זו מספר החיילים בכל צד היה כמעט שווה. אך עוז רוחם של הרוסים היה כה ירוד, עד שאנליסטים רבים טוענים כיום כי מכת-נגד טורקית הייתה יכולה לגרום לטורקים להשתלט על הגשר הרוסי ואף להרוס אותו אם רק היו מנסים. אך בפועל, פאשה הורה לחייליו להשאר מבוצרים בפלבן, והם צייתו.
עתה לרוסים לא נשארו כוחות לתקוף פעם נוספת את המאחז, ובמקום זאת החליטו להטיל מצור על העיר. בנוסף, הם ביקשו עזרה מהרומנים בשליחת כוחות צבאים לעזרתם. תוך זמן קצר בלבד הרומנים עברו את הדנובה והצטרפו למצור. הם נלחמו בגבורה כדי לכבוש את ההרים שמסביב לפלבן, והטיבו להחזיק אותם עד לסוף תקופת המצור. במצור (יולי-ספטמבר 1877) חל המפנה רק לאחר שהרוסים ניתקו את קווי האספקה הטורקים לעיר המבוצרת, הרעיבו אותם ובכך גרמו להם להיכנע.
הרוסים, תחת פיקודו הפילדמרשל יוסיף ולדימירוביץ' רומייקו-גורקו, כבשו בהצלחה את המעברים של רכס הסטרה פלנינה, שהיו קריטים לתזוזת הצבא. למרבה האירוניה, הרוסים השתלטו על מעבר שיפקה, שפונה על ידי הטורקים עצמם לאחר שעמדו בפני מספר תקיפות בו. מאוחר יותר הטורקים ניסו לכבוש מחדש את המעבר, שהיה חשוב ביותר להעברת כוחות לפלבן, אך הכול היה לשווא. המתקפה הטורקית במעבר זה נחשבת לאחת הטעויות המרכזיות במלחמה, שכן היו מעברים אחרים באזור שלא היו תחת שמירה רוסית. אך גם טעות זו קטנה, כשמתוודעים לעובדה שבכל הזמן הזה כוחות טורקים עצומים היו יישובים ברחבי חופי הים השחור לבטלה, כאשר רק מעט מאוד מהם היו עסוקים בלחימה ממשית.
נציגות פינית חזקה וכן חיל רומני ובריגדות התנדבותיות מהאוכלוסייה הבולגרית המקומית, נטלו חלק במלחמה כאשר נלחמו לצד הכוחות הרוסים. בדרכם חזרה הביתה, כהכרת תודתו לגדוד הפיני שפעל למעלה מהמצופה, הצאר הרוסי העניק לגדוד את השם "גדוד המשמר הזקן", בו הם משתמשים עד היום.
[עריכה] סיום: המעצמות מתערבות
בפברואר 1878 הרוסים כמעט והגיעו לאיסטנבול. אך בריטניה, שחששה שהעיר תיפול, שלחה צי אוניות אליה. תחת "עזרה" במו"מ מצד הצי בריטי והעובדה שהרוסים סבלו מאובדן עצום (יש המשערים שכ-200,000 רוסים שילמו בחייהם), רוסיה הסכימה להסכם סאן-סטפנו (3 במרץ 1878). בהסכם זה תורכיה הכירה בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו ובאוטונומיה של בולגריה. מודאגות מההתרחבות של האימפריה הרוסית לאזור הבלקן ומהנפילה הסופית של קונסטנטינופול לידי הרוסים, שינו מעצמות העל את מסקנות ההסכם בקונגרס ברלין הידוע לשמצה.
