מואי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוֹאָי הם פסלי אבן באי הפסחא. במרבית המקרים הפסלים הם מונוליתיים, כלומר חצובים מסלע בודד, ולחלקם יש כיפת סלע נוספת המכונה "פּוּקָאוּ" המכסה את ראשם. קרוב ל-800 פסלים נחצבו מאבן הבזלת של הר הגעש הכבוי "ראנו ראראקו". מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים עדיין במחצבה בשלבים שונים של גימור. על פניו נראה שהמחצבה בראנו ראראקו ננטשה באופן פתאומי, כשפסלים גמורים למחצה נותרו עדיין בתוך הסלע. גם המואי שהושלמו והועמדו על הבימה המיועדת להם הופלו בידי הילידים כשהבנייה הופסקה.
הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. הפסל הגדול ביותר שהועמד הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. על אף שנוטים לתאר את הפסלים כ"ראשים", למרבית המואי יש כתפיים, זרועות, וגוף שבמשך השנים כוסו בעפר. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו". הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון. הפסלים הוצבו על בימות אבן מיוחדות המכונות "אהו", כשגבם אל הים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה.
אין יודעים בוודאות את מטרתם, וקיימות תאוריות רבות מדוע נוצרו, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן הדתי.
התאוריה המקובלת ביותר היא שהפסלים סותתו בידי ילידי האי הפולינזים מלפני 1000 שנים ויותר. הם נחשבים כמייצגים את האבות הקדומים (כמצבות לקברים), או כמייצגים אנשים חשובים שחיו בזמן הפיסול ואף כסמלי מעמד משפחתיים. קרוב לוודאי שהחציבה הייתה יקרה בשל הזמן הנדרש לחציבה ובשל הצורך לגרור אותם למרחקים גדולים אל המקום בו הועמדו בסופו של דבר, בימות אבן המכונות "אהו". הערכת משך הזמן שארך לחצוב את הפסלים משתנה בין החוקרים. תור היירדאל שביקר באי בשנת 1955 עשה ניסיונות שהראו כי צוות של ששה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה. אחרים סבורים שמשך הזמן היה גדול הרבה יותר. קיימות גם השערות רבות לגבי הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות, אך אין ספק כי נדרשו מזחלות מעץ או גלילי עץ. מקובל לחשוב כי הביקוש לעץ על מנת לתמוך בבנייה הפזרנית הובילה בסופו של דבר לבעור היער הקדמון שבאי ודבר זה מסביר מדוע ננטשה המחצבה בפתאומיות.
אגדות עם קדומות המסופרות באי מדברות על ראש שבט שחיפש בית חדש. המקום אותו בחר ידוע לנו כאי הפסחא. כשמת חולק האי בין בניו. כשאחד המנהיגים של אחת המשפחות מת הוקם מואי על קברו. ילידי האי האמינו שפסלים אלה ילכדו את ה"מאנה" (כוחות על־טבעיים) של המנהיג. הם האמינו כי בכך ששמירת המאנה של המנהיגים על האי תוביל לתוצאות חיוביות, הגשם ירד בעתו והיבול יהיה גדול. משום שהאגדה סופרה מפה לאוזן במשך דורות רבים כל כך, מאמינים כי עברה שינויים עם השנים ונוספו לה "קישוטים" על מנת לעשותה מעניינת יותר.
