הספרון האדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"ציטוטיו של היושב ראש מאו צה דונג" הספר הידוע יותר כספרון האדום מפורסם על ידי הממשל הסיני מאז 1966. כמו שמרמזת כותרתו, הספר מהווה אסופה של ציטוטים ממיטב נאומיו ומאמריו של מאו צה דונג. שמו החלופי של הספר הספרון האדום, נטבע במערב בשל גודלו הזעיר שנועד לכך שיהיה נוח לנשיאה. כינוי זה מעולם לא היה בשימוש בסין, והוא למעשה חסר משמעות בה.

הערכות במערב מדברות על כמיליארד עותקים שנדפסו עד היום (מעל 800 מיליון בין השנים 1966-1971 לפי ספר השיאים של גינס) ולפיכך הוא מוזכר כאחד הספרים הנפוצים ביותר בעולם. הפופולריות העצומה נזקפת לזכות העובדה שהספר היה בגדר חובה לא רשמית בסין של המחצית השנייה של תקופת שלטונו של מאו. באותה תקופה, ובמיוחד לאורך המהפכה התרבותית, היה חייב כל אזרח לשאת ולקרוא בספר, והעונש על היתפסות בפומבי ללא הספר נע לרוב בין מלקות רחוב לשנים של עבודת פרך באחד ממחנות העבודה הרבים של אותה תקופה.

במהלך המהפכה התרבותית, חובת לימוד הספר חלה לא רק בבתי הספר ובאוניברסיטאות, אלא גם במקומות העבודה היו קוראים קטעים ממנו מדי יום. בכל ענפי התעסוקה אורגנו קבוצות שבמסגרתן התקיימו דיונים לשינון הספר במשך שעות העבודה. ציטוטים מן הספר הוכנסו בכל פרסום כתוב (אפילו במאמרים מדעיים) כאשר הם מודגשים ולרוב גם כתובים בדיו אדומה.

כדי להתגונן מפני הטענה שהשינון פוגע בתפוקת העבודה, הוסכם על פי כל שהבנת ציטוטיו של מאו מחזקת את העובד ומשפרת את תפוקתו.

במהלך שנות ה־60 היה הספר סמלה הבולט ביותר של סין, פופולרי יותר אף מדיוקנו של מאו עצמו. בכרזות התעמולה שהפיץ המשטר נראתה כל דמות (למעט דמותו של מאו) כאשר היא אוחזת בספרון האדום.

לאחר תום המהפכה התרבותית ב־1976 ועלייתו לשלטון של דנג שיאופינג פחתה תהילתו של הספר יחד עם דעיכת פולחן האישיות של מאו, וכיום הוא נחשב בעיקר כמזכרת ואף נמכר בצורה זו בדוכני מזכרות לתיירים ברחבי סין.

ציטוטיו של מאו ערוכים בספר ב־33 פרקים כשראשי הפרקים עוסקים לרוב באידאולוגיה של מאו (נודעת כמאואיזם).