לוטמיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| לָטְמִיִּים | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
||||||||||
| מיון מדעי | ||||||||||
|
||||||||||
| שם מדעי | ||||||||||
| Cistaceae Juss. (1789) | ||||||||||
| סוגים המצויים בארץ | ||||||||||
|
לוטם (Cistus) |
||||||||||
| מקור: JBG, 2004 |
משפחת הלוטמיים מוכרת בפרחיה הנאים, שבעת הפריחה מכסים בשפע את השיחים בחורשות הים־תיכוניות. משפחה קטנה זו מונה כ־170-200 מינים בשמונה סוגים המרוכזים בעיקר באזורים הממוזגים של אירופה ואגן הים התיכון, עם נוכחות בצפון אמריקה, ומינים אחדים גם באמריקה הדרומית. רוב הלוטמיים הם שיחים ובני־שיח נמוכים, ומיעוטם עשבים, והם מעדיפים בתי גידול יבשים ופתוחים לאור שמש. בני משפחת הלוטמיים גדלים היטב בקרקעות דלות, ומינים רבים מביניהם מאכלסים גינות נוי ברחבי אירופה והעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מורפולוגיה
ללוטמיים פרחים בולטים בצבעים צהוב, ורוד ולבן, בעלי תוחלת חיים קצרה. הפרחים דו־מיניים נכונים, בודדים או סדורים בתפרחת מסוימת, לרוב בעלי חמישה עלי כותרת ולעיתים שלושה (הסוג Lechea). עלי הכותרת מפורדים, מקומטים בניצן הסגור, ולעיתים נשארים מקומטים גם בפרח הפתוח (Cistus incanus). בגביע חמישה עלים, שלושה מהם רחבים ויוצרים את הדור הפנימי, ושני האחרים צרים מהם במידה ניכרת ויוצרים את הדור החיצוני. לעיתים שני עלי הגביע החיצוניים מצטמצמים לכדי חפיות, ומשאירים גביע בן שלושה עלים בלבד.
האבקנים מרובים ובעלי אורך בלתי אחיד, יושבים על דיסקית. זירי האבקנים חופשיים. השחלה עילית, בעלת שלושה עלי־שחלה בדרך־כלל, עם שליות דפניות ושתי ביציות או יותר על כל שליה. הפרי הלקט בעל חמש או עשר קשוות (שלוש ב־Helianthemum). הזרעים קטנים, בעלי קליפה קשה ובלתי חדירה למים, ומשקלם נע בסביבות 1 גר'.
[עריכה] אקולוגיה
יכולתם של הלוטמיים להשתלט בהצלחה על בתי גידול ים־תיכוניים רבים נובעת משתי תכונות אקולוגיות חשובות: זיקה למיקוריזה והתחדשות מהירה אחרי שריפה.
רוב מיני הלוטמיים מסוגלים ליצור מערכת סימביוטית עם פטריית שורש מסוג Tuber. במערכת זו, הפטרייה משלימה את מערכת השורשים בתפקיד ספיגת המים והמינרלים מתוך הקרקע, ובכך מאפשרת לצמח המארח להתקיים על קרקעות דלות במיוחד, כגון קרקעות קירטון. בפרט, תכונה מעניינת של T. melanosporum היא יכולת הפטרייה להמית את כל הצמחייה מלבד המארח באזור התפתחות התפטיר שלה, ובכך להקנות לצמח בלעדיות על אזור הקרקע הסמוך.
כמו כן, הלוטמיים הסתגלו בצורה אופטימלית לשריפות יער הפוקדות תכופות את אזורנו. הזרעים הרבים המבשילים בכל עונה אינם נובטים בעונת הצמיחה הבאה. קליפתם הקשה אינה מאפשרת חדירה של מים והנביטה כתוצאה מכך, והזרעים נשארים תקופה ארוכה במצב של תרדמת. גודלם הזעיר מאפשר להם לחדור פנימה אל תוך הקרקע. כאשר השריפה פוקדת אזור מסוים ומחסלת את הצמחייה שבו, מתרככת קליפת הזרעים כתוצאה מהחימום, והזרעים ששרדו נובטים זמן קצר אחרי השריפה. מנגנון זה מאפשר ללוטמיים להגיע למלאי זרעים רדומים גדול, שרובו נובט בבת אחת וכך מתקבל יתרון על־פני צמחים אחרים באכלוס השטח שהתפנה.
[עריכה] שימושים
הסוגים לוטם (Cistus), שמשון (Helianthemum) ו־Halimium מהווים שיחי נוי מצוינים בזכות פריחתם היפה. דרישות הקרקע שלהם מעטות, והם שורדים היטב גם את החורף המושלג של צפון אירופה ואנגליה, אף שאינם גדלים שם בבר.
ממיני לוטם, במיוחד מ־Cistus ladaniferus, מפיקים שרף ריחני המשמש בתעשיית הבשמים.
היכולת של לוטמיים ליצור מיקוריזה עם פטריית הכמהה (Tuber) שהיא מעדן יקר ערך, הובילה למחקרים אחדים שניסו להשתמש בצמחים אלה כמארחים לכמהה בבתי גידול תרבותיים. גודלם הקטן של שיחי הלוטמיים עשוי לתת יתרון כלכלי על פני השימוש בעצי אלון ואורן שהם המארחים הנפוצים בגידולים כאלה, שכן הם תופסים פחות קרקע ועשויים לתת יותר תנובה ליחידת שטח. עם זאת, עד עתה לא התקבלו תוצאות מסחריות בתחום מחקר זה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- זהרי מיכאל (1982). כל עולם הצמחים: מורפולוגיה, ביולוגיה, סיסטמטיקה ואבולוציה, עמ' 383. תל־אביב: עם עובד, תשמ"ב.
- חן קלרה (1982). משפחת הלטמיים. מתוך: אלון עזריה (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל: אנציקלופדיה שימושית מאוירת, כרך 10, עמ' 229. תל־אביב: משרד הבטחון - ההוצאה לאור.
- למקורות לועזיים נא לעיין בערך האנגלי
