יוליוס נפוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוליוס נפוס (julius nepos) (בערך 430-480) היה הקיסר הרומי הלגיטימי האחרון. תקופת כהונתו הייתה 474-480 להלכה ו-474-475 למעשה.

נפוס, בנו של נפוטיאנוס ובעלה של אחייניתו של הקיסר הביזנטיני ליאו הראשון. הוא מונה לתפקידו על–ידי ליאו המזדקן בשנת 474, אחרי היסוסים כבדים, נוכח הניסיון הכאוב של ליאו עם אנתמיוס ואוליבריוס, הקיסרים הקודמים במערב. ליאו ביקש במעשהו זה לשים קץ לשלטון הטוען לכתר גליקריוס, שעלה לשלטון בכוח מגיסטר מיליטום (ראש לחיילים) גרמאני בבירה המערבית ראוונה.

רשמית, היה ליאו הקיסר היחידי והייתה לו זכות לבחור אוגוסטוס. נפוס, שהיה מושל הפרובינקיה דאלמטיה, מונה ככל הנראה לתפקיד קיסר כבר בראוונה ואחרי שהגיע לנמל אוסטיה ולרומי נאלץ גליקריוס לנטוש את המשרה ומונה לתפקיד בישוף העיר סאלונה בדלמאטיה. ב-19 ביוני או ב-24 ביוני זכה נפוס גם לתואר הנוסף של אוגוסטוס.

נפוס ניסה להציל את שארית הפליטה שנותרה מהאימפריה: איטליה ודריסת רגל מסוימת בצפון ובדרום גאליה. הוא נשא ונתן באמצעות בישופים שליחים על הסכם שלום עם הויזיגותים ומלכם אאוּריק, והסכים עמו על קבלת אזור פרובאנס בגאליה בו שלטו הויזיגותים בשנים 473-474 בתמורה לכמה שטחים עליהם לא היה נפוס מסוגל לשלוט ממילא. הצלחתו הייתה פחותה במשא ומתן עם גָאיְזֶרִיק, מלך הונדלים ששב להשתעשע במתקפות פירטיות על איטליה. גאיזריק חתם זה עתה על הסכם שלום עם האימפריה המזרחית ולא ראה כל צורך בויתורים לנפוס. לנפוס עצמו לא הייתה ברירה מלבד להכיר בכיבושי הונדלים בסרדיניה, קורסיקה האיים הבלארים, סיקיליה ואפריקה.

נפוס היה לפי הדיווחים אחד הקיסרים המערביים המוכשרים יותר, אך הוא לא זכה לפופולריות בסנאט הרומי בגלל קשריו ההדוקים עם המזרח. נפוס מינה לתפקיד הפטריקיוס (patricius) וראש החיילים שלו את אקדיקיוס, בנו של אחד הקיסרים הקודמים אוויטוס. בנסיבות לא ברורות לחלוטין, שייתכן והן קשורות להתערבות של הסנאט, מונה לתפקיד אחר כך פלביוס אורסטס המפוקפק, שעיקר תהילתו הייתה על כהונתו כמזכירו (נוֹטריוס) של אטילה ההוני. הלה לא המתין זמן ממושך עד שב-28 באוגוסט 475 השתלט על הממשלה בראוונה וכפה על נפוס להמלט באוניה לדלמאטיה. מאחר ולא יכול היה לכהן כקיסר בעצמו משום שהיה ממוצא גרמאני הוא מינה את בנו רומולוס, בנו מאישה רומאית, כקיסר החדש.

נפוס המשיך לשלוט בדלמאטיה כקיסר "האמיתי" והוכר ככזה על ידי החצר בקונסטנטינוול. כאשר כבש אודואקר את ראוונה, הרג את אורסטס והדיח את רומולוס ב-4 בספטמבר 476, הוא הכריז על עצמו כמלך איטליה וביקש מזנון, קיסר ביזנטיון להפוך את שלטונו לחוקי. זנון נעתר לבקשה והפך אותו לפטריקיוס של נפוס, תואר נומינלי, שכן אודואקר היה השליט בפועל ואי הכרה בו מצד זנון היה צעד שיוביל למלחמה, עניין שזנון לא היה מוכן לו בשלב זה. אודואקר הסכים להסדר זה ורשמית אף התיר לנפוס לטבוע מטבעות ואפילו הוציא מטבעות משלו בשמו של נפוס כקיסר.

נפוס שעדיין קיווה להשיב לעצמו את השליטה באיטליה, קשר ב-479 להדיח את אודואקר, אך נרצח על–ידי חייליו הוא ב-25 באפריל, ב-9 במאי או ב-22 ביוני 480. התאריך הראשון הוא כנראה הנכון. ייתכן שידו של גליקריוס, שהיה עדיין בישוף סאלונה, בחשה מאחורי הקלעים. אחרי רציחתו פלש אודואקר לדלמאטיה, הביס כוח של הגנרל הרומי אובידה והרג את הגנרל ואחרי כן השתלט על דלמאטיה כולה. אחרי הכיבוש מינה אודואקר את גליקריוס לבישוף העיר הגדולה מדיולאנום (מילאנו של היום), מה שחיזק את החשד לברית בין השניים להביא למותו של נפוס.

קיסרי רומי

מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והתקופה הנוצרית | הקיסרות הרומית המערבית

הונוריוס יוביניוס קונסטנטיניוס השלישי יואנסוס ולנטינינוס השלישי פטרוניוס מקסימוס אוויטוס מיוריאנוס ליביוס סוורוס אנתמיוס אוליבריוס גליקריוס יוליוס נפוס רומולוס אוגוסטולוס