התניה קלאסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התניה קלאסית היא תהליך למידה שבו גירוי נייטרלי מעורר תגובה רפלקסיבית, שקודם ללמידה לא התעוררה, וזאת בעקבות הופעתו לפני גירוי בלתי מותנה המעורר את התגובה הרפלקסיבית באופן מולד. התגובה הנלמדת (המותנית) אינה חדשה, השוני הוא בביצוע תגובה זו בעקבות גירוי נייטרלי חדש.

תוכן עניינים 1 מושגים כלליים 2 ניסוי פבלוב 3 ניסוי 'אלברט הקטן' של ג'ון ווטסון 4 שלבי ההתניה הקלאסית 5 מושגים נוספים בהתניה הקלאסית

[עריכה] מושגים כלליים

• רפלקס - תגובה ספציפית מהירה ואוטומטית לגירוי ספציפי. זהו קשר מולד בין גירוי בלתי מותנה ובין תגובה בלתי מותנית. קשר זה אינו תלוי בלמידה.
• גירוי בלתי מותנה - גירוי המעורר תמיד, ללא תנאי, את התגובה הרפלקסיבית הבלתי מותנית.
• תגובה בלתי מותנית - תגובה רפלקסיבית המתרחשת לאחר הופעתו של הגירוי הבלתי מותנה.
• גירוי מותנה - גירוי נייטרלי, שבמקור לא יצר תגובה מותנית, ורק לאחר הופעת הגירוי המותנה נוצר קשר אסוציאטיבי, והוא מעורר את התגובה המותנית.
• תגובה מותנית - תגובה הנלמדת לגירוי המותנה, והיא תלויה בנסיונו של בעל החיים.

[עריכה] ניסוי פבלוב

איוואן פבלוב, בניסויו בכלבים, גילה את תהליך ההתניה הקלאסית. ידוע כי כל כלב נוהג לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד שהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי הם קישרו בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, גם אם לא הגיש להם אותו. לאחר גילוי זה ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו הכלבים. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנת. בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ולאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. כלומר, הפעמון הינו גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, והביא לתגובה בלתי מותנית, ריור. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. השמעת הפעמון גרמה לכלבים לרייר. כלומר, הפעמון, שהוא גירוי מותנה הביא לתגובה מותנית, הריור. מכאן הסיק פבלוב שהכלבים מקשרים בין צליל הפעמון לבין קבלת מזון.

תאוריית ההתניה הקלאסית בתרשים:

• גרוי בלתי מותנה (מזון) ---> תגובה בלתי מותנת (ריור)
• גרוי מותנה (פעמון) ואחריו גרוי בלתי מותנה (מזון)---> תגובה בלתי מותנת (ריור)
• גרוי מותנה (פעמון) ---> תגובה מותנת (ריור)

המזון הוא גירוי בלתי מותנה – רפלקסיבי, מעצם בריאתו מזיל הכלב ריר למראהו, ולכן הריור גם הוא תגובה בלתי מותנית. פבלוב לימד את הכלב לקשר בין הופעת המזון לצלצול פעמון – יצר קשר בין גירוי בלתי מותנה (המזון) לגירוי מותנה (הפעמון). והכלב למד לבצע תגובה מותנית לגירוי המותנה (לרייר גם למשמע פעמון).

[עריכה] ניסוי 'אלברט הקטן' של ג'ון ווטסון

החוקר ג'ון ווטסון הניח ב-1920 כי רגשות (כגון פחד) יכולים להיות מותנים מלאכותית לאדם. הוא האמין כי התניה זו יכולה להתבצע על-ידי גירוי בלתי מותנה שגורם לתגובה טבעית אשר יובא יחד עם אובייקט אחר נייטרלי.

בניסויו, ווטסון יצר תגובת פחד בתינוק יתום בן 9 חודשים בשם אלברט, אשר היה בבית חולים. לפני הניסוי ווטסון בדק את תגובת התינוק לחולדה, לארנב, לקוף, לכלב, למסכות שונות וכדומה. התינוק לא הגיב בפחד לאף אחד מהאובייקטים הללו. לאחר מכן, ווטסון חיפש ומצא כי רעש של פטיש המכה בפיסת מתכת עורר פחד ובכי אצל התינוק, ולכן פעולה זו שישמה לו כגירוי בלתי מותנה.

בהגיע אלברט לגיל 11 חודשים, הניסוי החל (עקב עיכובים הקשורים למוסריותו של הניסוי). על מנת להתנות פחד אצל אלברט, ווטסון וצוותו הציגו לאלברט מספר פעמים במשך שבוע אחד את החולדה, וכאשר אלברט ניסה לקחת את החולדה, ווטסון היכה עם פטיש על מתכת. לאחר שבוע זה, החולדה הוצגה לאלברט ללא ליווי הפטיש, וגרמה לאלברט לפחד ובכי, והניסה אותו הרחק מהחולדה.

ווטסון רצה לבדוק אם פחדו של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך זה נקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול, כלב אשר גם כן עוררו פחד אצל התינוק. 5 ימים לאחר מכן, בדיקה נוספת נערכה אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר, לא הפסיקה את פחדו מהאובייקטים, כלומר, ההתניה לא הייתה תלוית-סביבה. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו.

בסוף הניסוי, ווטסון רצה להתנות מחדש את אלברט על מנת שלא יפחד מהאובייקטים, אך לא עלה בידו לעשות זאת, מפאת אימוצו של אלברט על ידי משפחה, והוצאתו מבית החולים.

ווטסון הראה בניסויו כי התנהגות הינה נרכשת, ובכך הפריך את החשיבה הפרוידיאנית אשר גורסת כי ההתנהגות באה מתת המודע. ניסויו של ווטסון הציג את ההתנהגות במונחים פשוטים יותר.

כיום, ניסויו של ווטסון נמצא בשימוש בכמה שיטות חדשניות בטיפול בפוביות, פחד כרוני בלתי נשלט מאובייקט או מצב כלשהו.

[עריכה] שלבי ההתניה הקלאסית

מקובל להבחין בשלושה שלבים בתהליך ההתניה הקלאסית:

1. שלב הבקרה - מציגים לכלב גירוי נייטרלי, על מנת לבדוק שזה אינו גורם לתגובה לפני תהליך הלמידה; פעמון אינו מוביל לריור. גירוי מותנה אינו מוביל לתגובה מותנית. כמו כן מציגים את הגירוי הבלתי מותנה, על מנת לבדוק שישנה תגובה רפלקסיבית; בשר מוביל לריור. גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
2. רכישה - על שלב זה חוזרים מספר פעמים רב יחסית, ובו מציגים לכלב גירוי מותנה בצמוד לגירוי בלתי מותנה, ומקבלים תגובה. בתחילת השלב תגובה לגירוי הרפלקסיבי, ובסופו תגובה לגירוי הנייטרלי; צלצול פעמון בהגשת בשר מוביל לריור. גירוי מותנה יחד עם גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
3. מבחן - מציגים למושא ההתניה את הגירוי המותנה (נייטרלי), ובודקים האם ההתניה בין הגירוי המותנה לגירוי הלא מותנה פועלת; פעמון מוביל לריור; גירוי מותנה מוביל לתגובה מותנית.

[עריכה] מושגים נוספים בהתניה הקלאסית

• רפלקס האוריינטציה – התגובה הטבעית לגירוי כלשהו. (לדוגמה: כלב המפנה ראשו לכוון הפעמון המצלצל)
• צעד למידה - כל פעם במהלך הרכישה בו מקשרים בין הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה.
• עקומת רכישה – הדרך לבטא את עוצמת רכישת התגובה המותנית של האורגניזם הלומד.
• גירוי אפטיטיבי – גירוי הנעים ללומד.
• גירוי אברסיבי – גירוי שאינו נעים, בהתניית גירוי אברסיבי ברוב המכריע של המקרים מספיק צעד למידה אחד כדי ללמד את האורגניזם.
• זיווג מקדים – הדרך לבצע התניה קלאסית באמצעות הופעת הגירוי המותנה (נייטרלי) לפני הופעת הגירוי הבלתי מותנה.
• זיווג בו זמני – הופעת שני הגירויים בו זמנית.
• זיווג מאחר – הופעת הגירוי המותנה לאחר הגירוי הבלתי מותנה.

נמצא כי הזיווג המקדים הוא היעיל ביותר בתהליך ההתניה הקלאסית, וכן כי ההתניה עוצמתית יותר ככל שהזמן בין הופעת הגירויים פוחת.

• הכחדה – אם לאחר למידת ההתניה הקלאסית, לא יופיע הגירוי הבלתי מותנה לאחר הופעת הגירוי המותנה, תפסק התגובה המותנית. הלמידה מוכחדת.
• החלמה ספונטאנית – פבלוב גילה כי לאחר שלב ההכחדה מגיע שלב בו חוזר הכלב להגיב בריור למשמע פעמון, ללא כל הסבר הנראה לעין.
• התניה מחודשת – כשיוצמד מחדש הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה לאחר זמן מה בו לא היה שימוש בהתניה הקלאסית שנלמדה, עוצמת ומהירות הלמידה תהיה חזקה מהפעם הראשונה בה נלמדה ההתניה. זו הוכחה לכך שהלמידה לא מוכחדת לחלוטין.
• הכללה – אורגניזם העובר תהליך של התניה קלאסית, עלול לכלול גירויים רבים באותו המשקל של הגירוי המותנה, אותו למד לקשר לגירוי הבלתי מותנה, לדוגמה: ילד הנכווה מאש גפרור יירתע מכל סוגי האש.
• הבחנה – בהמשך ילמד האורגניזם להבחין בין הגירויים הניטראליים שצרף בטעות לגירי המותנה היחיד, וזאת בעזרת הכחדה: הוא יראה כי הגירוי הבלתי תלוי לא מופיע לאחר הגירויים שהכליל.
• התניית נגד – דרך טיפול בהתניה קלאסית שלילית שנוצרה בעזרת התניית הגירוי הנייטרלי בגירוי בלתי מותנה נעים, לדוגמה: ילד שנתקע במעלית יחשוש לעלות בה, מכיוון שהוא מקשר בין הרגשת הפחד למעלית. התניית הנגד היא להציע לו סוכרייה בעת העלייה במעלית וכך המעלית עשויה להיות מותנית עם גירוי נעים.