השוטר אזולאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

השוטר אזולאי הוא סרט קומי-דרמטי שכתב וביים אפרים קישון בשנת 1971. הסרט היה סרטו הראשון של קישון שלא התבסס על הומורסקות קיימות של קישון. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית, היה מועמד לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר, בפרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה, פרס הבמאי בפסטיבל מונטה-קרלו ובפרס השופטים באטלנטה.

קישון תפר את התסריט בסרט במיוחד למידתו של שייקה אופיר, כהרחבה לדמות השוטר התמים, טוב הלב והשלומיאלי שגילם אופיר בשניים מסרטיו הקודמים של קישון, ארבינקא (1967) ותעלת בלאומילך (1969). לצידו של אופיר מופיעים בסרט כמה משחקניו הקבועים של קישון, זהרירה חריפאי, ואבנר חזקיהו, ולצידם ניצה שאול, איצקו רחמימוב ויוסף שילוח.

את המוזיקה ושיר הנושא המוכר של הסרט כתבה המלחינה נורית הירש. המלים לשיר הנושא נכתבו על–ידי אהוד מנור, ומבצע אותו בסרט אושיק לוי.

[עריכה] עלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

"השוטר אזולאי" מתאר את חייו של אזולאי, שוטר שלא הצליח לעלות מעל דרגת שוטר מקוף פשוט בכל עשרים שנות שירותו במשטרה. הסיבה העיקרית לכך היא טוב ליבו ותמימותו של אזולאי, שאינו מסוגל לבצע מעצרים בגלל ליבו הרחום, ונכונותו להאמין גם לסיפורים כוזבים בעליל של הפושעים בהם הוא נתקל.

כשלונותיו החוזרים של אזולאי במיגור הפשיעה מביאים את רב פקד לפקוביץ (חזקיהו) והסמל בז'רנו (איצקו רחמימוב) למסקנה כי אסור לחדש את חוזה העסקתו, אף שליבם נכמר עליו. בינתיים, אזולאי שאינו מודע לחרב המרחפת מעל ראשו, מתאהב בזונת רחוב בשם מימי (ניצה שאול), עובדה אותה חושפת אשתו המרירה בטי (זהרירה חריפאי). בטי קורעת לגזרים את תמונתה של מימי, אך בחשאי אזולאי מדביק את התמונה מחדש.

כאשר מתברר לאזולאי כי הוא עומד בפני הדחה, הוא מנסה בכל כוחו לרשום לזכותו הישג שיותיר אותו במשטרה. פושעי השטח הגדול ביפו ובראשם עמר (יוסף שילוח) מתגייסים לעזרתו ומביימים מעשה פשע לכאורה, אותו ימנע אזולאי, וכל זאת בלי שאזולאי התמים יעמוד על כך שהפשע מבוים.

אחרי שאזולאי התמים כמעט מכשיל את מעשה הפשע המבוים, הוא "מסכל" את מעשה הפשע וזוכה בפעם הראשונה להערכת עמיתיו ומפקדיו. אך המעשה בא מאוחר מדי, וחוזהו של אזולאי לא מחודש.

[עריכה] ביקורת

"השוטר אזולאי" היה טור-דה-פורס של שייקה אופיר, וקישון התמסר באהבה ובלא תנאי לעיצוב דמותו של השוטר על–ידי אופיר כציר המניע המרכזי בעלילה. אופיר גילם את אזולאי כאדם בדרך ללא מוצא: לכוד בנישואים לא מאושרים ותחת לחץ מתמיד, פנימי וחיצוני, לעשות את הדבר האחד שהוא אינו רוצה ואינו יכול לעשות: ללמוד את חוקי המשחק שבאמצעותם אנשים 'מתקדמים' בחיים.

אזולאי מפגין בכמה מקרים את יכולתו לדבר עם אנשים שונים בשפתם. הוא מפגין שליטה בצרפתית כאשר הוא מדריך שוטרים אורחים מצרפת שבאו לבקר במטה המשטרה. כאשר באים השוטרים לפזר הפגנה של חרדים, הוא פונה אל החרדים ביידיש ומפגין את ידיעותיו בהלכות דת, ובכך הופך את ההפגנה האלימה לשיח חכמים. פעם אחר פעם הוא מפגין את יכולתו לראות את האדם שמאחרי התפקיד: הפושע, הזונה, או המפגין הם עבורו בני אדם כמותו, לא ישויות אנונימיות.

תפישת עולמו הפסימית של קישון מתבטאת בזיהוי שלו בין "התקדמות בחיים" ובין רמיסתם של אנשים אחרים. אזולאי של אופיר אינו מסוגל לכך. הוא מעדיף לסייר בלילות כשוטר מקוף פשוט, משום שהמגע עם אנשים אחרים מעניק לו סיפוק. עונשו הוא השלכה ממסלול החיים היחידי האפשרי עבורו.

סצינת הסיום של הסרט נחשבת בעיני רבים אחת הסצינות המרגשות ביותר בקולנוע הישראלי. אזולאי, שזכה סוף סוף להעלאה בדרגה אך פוטר, עומד במגרש המסדרים של מטה המשטרה בו פוסעים השוטרים הטירונים בהדרכת בז'רנו. כאשר הם עוברים על פניו, הם מצדיעים לו בפקודת בז'רנו, לראשונה ולאחרונה בחייו. אזולאי מצדיע בחזרה והדמעות זולגות מעיניו.