הסתננות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסתננות היא כינוי לחדירה של פליטים ערבים לתוך תחומי מדינת ישראל שהיו נפוצות החל מהסכמי הפסקת הנשק שנחתמו ב-1949 ועד למבצע קדש ב-1956.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההסתננות הלא אלימה
בתחילה החלו פעולות ההסתננות כפעולות לא אלימות של תושבי הארץ הערבים שברחו או הוברחו במהלך מלחמת העצמאות.
[עריכה] הסיבות להסתננות הבלתי אלימה
ההסתננות הבלתי אלימה הגיעה מצד כמה סוגים של פליטים:
- פליטים שניסו להתחמק מהתנאים הבלתי נסבלים במחנות הפליטים ולחזור לבתים שננטשו במלחמת העצמאות.
- פליטים שרצו לעבור בין שטחי ירדן לשטחי מצרים.
- פליטים שקצרו שדות ועיבדו קרקעות שהיו שייכות להן לפני המלחמה או שהיו סמוכות לגבול.
- הגבול המדיני של ישראל השתרע לאורך קילומטרים רבים. פליטים רבים חדרו לשטח המדינה בשוגג. בעיקר רועי צאן בדואים שאיבדו את דרכם בנגב.
[עריכה] הסכנות בהסתננות הבלתי אלימה
הסתננות זו טמנה בחובה סיכונים מספר למדינת ישראל.
סכנות בהתיישבות מחודשת של פליטים ערבים
- היה חשש שהמשך חדירת ערבים לתחומי המדינה ישחוק את הרוב היהודי ויביא להכחדה של ישראל כמדינה יהודית.
- אזרחים נוספים משמעם הקצאה נוספת של כספים ומשאבים שבמילא לא מצויים בשפע.
ריבוניותה של המדינה היה חשש כן ואמיתי שההסתננות תשחוק את גבולותיה של המדינה כגבולות קבע ותהופכם לגבולות חסרי משמעות וכך תיפגע ריבוניתה של המדינה. כמו כן היה חשש שמצב כזה יבטל את הסכמי שביתת הנשק ויוביל לדרישה של המעצמות מישראל לוותר על שטחים מסוימים תמורת הסכם שלום.
[עריכה] הבעיה המוסרית
צה"ל שצווה להילחם בהסתננות הבלתי אלימה עמד לא פעם בדילמות מוסריות קשות. מצד אחד מדובר באוכלוסייה אזרחית ומן הצד השני יש חובה לעצור אותה ולשמור על הגבולות. מזה דיין ביטא את דעתו בעניין זה בישיבת סיעת מפא"י ביוני 1950: "הערבים העוברים לקצור תבואה שזרעו בשטח שלנו - הם נשותיהם וטפם - ואנו פותחים עליהם באש, האם זה יעמוד בפני ביקורת מוסרית? ... אינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם יתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי מחר אין גבולות למדינת ישראל".
[עריכה] ההסתננות האלימה
[עריכה] הסכנות נוכח ההסתננות האלימה
בהדרגה החלה ההסתננות לקבל אופי אלים ומטרתה הייתה גניבה, חבלה והרג. ההסלמה לוותה בתחושה שאת פעולות ההסתננות מעודדות מדינות ערב בכדי לשמור על מתיחות בגבול ולהבהיר שאין בהסכמי הפסקת האש להפוך להיות הסדר מדיני שיקבע את הגבולות. בגלל השניות של ההתקפות והחומרה הרבה שלהם נוצרה פאניקה אדירה בציבור ובעיקר אצל תושבי היישובים שהיו ממוקמים לאורך הגבולות הארוכים. הפאניקה התגברה גם בשל הזיכרון הטרי של השואה- מדינת ישראל הייתה אמורה להיות מפלט לצרות היהודים, והנה היא הופכת ל"מדינת גטו" כדברי פנחס לבון וגם בה נאלצים יהודים להתמודד עם סכנה יום-יומית. חשוב לציין שלפאניקה לא היה קשר ישיר עם מספר הקורבנות או מספר החדירות. לקראת 1955 אם כן נראה כבר שינוי משמעותי ב"חומרת הפעולות,.
[עריכה] השינוי בדפוס התגובה
הפחד מנטישתם של ישובי הגבול וההבנה שמצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן הביאה את המדינה לפתוח בפעולות התגמול. בעקבות ההסלמה במטרות ההסתננות השתנתה גם גישתה של המדינה כלפי האחריות עליהן- בעוד שכאחראים לפעולות ההסתננות הלא אלימות נתפסו פליטים ערביים, לפעולות ההסתננות האלימות נתפסו דווקא ממשלות ערב כאחראיות. כמובן שהטלת האחריות הזו לא נשענה על ראיות מוסמכות. מדינת ישראל לא יכלה להגן על קילומטרים כל כך רבים של גבול או לחסום אותם למעבר, שכן הדבר יצריך כח אדם ומשאבים שאין בידיה. גם חיפוש מדוקדק אחרי מבצעי הפעולות ושולחיהן לא אפשרי שכן לצה"ל אין עדיין מנגנון מודיעין מספיק משוכלל והדבר עלול לעלות בחיי אדם. המדינה החליטה אפוא להטיל את האחריות על מדינות ערב שהערבים יוצאים משטחם ולתקוף מטרות צבאיות של המדינות הערביות בכדי לגרום להם לפעול כנגד המסתננים. זאת מכיוון שמדינת ישראל לא יכלה לעשות זאת וכי לממשלים הערבים יכולת לפעול והשפעה הרבה יותר גדולה על הפליטים. לעיתים הפעולות הצליחו, ואחריהן הגבול נרגע (כמו בפעולת קיביה) ולעיתים לא (כמו במבצע חץ שחור ברצועת עזה).
ההחלטה להטיל על מדינות ערב את האחריות לא הייתה מיידית, בתחילה כשההסתננות הייתה עוד פחות אלימה, יוחסה התופעה לפליטים הערבים ולא למדינות הריבוניות. ההחמרה בפעולות יוחסה כבר למדינות ערב, שביקשו, על פי תפיסתה של מדינת ישראל, "להחליש, את ישראל מבלי להסתבך במלחמה כוללת". בסוף 1955 הקימו המצרים את גדודי ה"פידאיון" ואז כבר היה ברור שלפחות במדינה זו, ההסתננות היא פרי יוזמה ממשלתית ולא רק רגשית-מקומית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רשימת פיגועים ופעולות תגמול בשנות החמישים, באתר הצנחנים
