האינקוויזיציה הספרדית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
האינקוויזיציה הספרדית היא מוסד ספרדי שנוסד בידי המלכים הקתוליים בשנת 1478 על מנת לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. האינקוויזיציה הספרית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה.
כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, אולם מכיוון שלאורך רוב ההיסטוריה של ספרד בעת החדשה לא שררה בה חירות דתית, התפרשה סמכותה של האינקוויזיציה על כלל תושבי הממלכה.
האינקוויזיציה הספרדית בוטלה בשנת 1834.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור היסטורי כללי
האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאור סיומה הצפוי של הרקונקיסטה. בתקופה זו היו בספרד יהודים רבים, וכן מוסלמים, שרובם חיו באנדלוסיה, וצפויים היו להיכנס תחת השפעת הכתר הספרדי. היהודים והמוסלמים לא היו, כאמור, תחת סמכותה של האינקוויזיציה, לאור העובדה שסמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, אך נראה שהיה חשש גדול מפני השפעותיהן המזיקות של הכופרים, כמו גם מחוסר הנאמנות לנצרות של המומרים החדשים. החל משנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שגילוי זה חייב היה להיות מעשהו של מומר המנסה לשוב ליהדותו. בתחילת המאה ה-16 הגיעה הרפורמציה הפרוטסטנטית בשטחי הקיסרות והאסלאם הוצא אל מחוץ לחוק בספרד, כך שידיה של האינקוויזיציה היו מלאות עבודה. מצב זה נמשך אל תוך המאה ה-17, אך בשנת 1609 גורשו המומרים ממוצא מוסלמי אל מחוץ לספרד, ולקראת השליש האחרון של המאה גוועו מלחמות הדת, והאינקוויזיציה הלכה ושקעה עד ביטולה הרשמי ב1834.
[עריכה] סמכויות ושיטות פעולה וחקירה
האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט החילונית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו עברות שנשאו אופי דתי. בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, כדוגמת תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר. על-פי רוב, האינקוויזיציה חקרה את ההאשמות שהובאו לפניה ביסודיות רבה יותר מהרשות החילונית, והשאירה פרוטוקולים מפורטים מחקירותיה, לחדוות ההיסטוריונים.
הנאשם היה נעצר על-ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או שחיתות מינית. גם הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים, ביגמיה, התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר במינות פרוטסטנטית. כמובן שהסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו את הגיית שם האל לשווא, פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה.
בפועל, היה הנאשם נעצר על-ידי אצילים שעבדו בהתנדבות בשירות האינקוויזיטורים, בכדי להוכיח את אדיקותם הדתית. רכושו של הנאשם היה מוחרם, ומימן את מאסר הנאשם במשך זמן חקירתו. מכיוון שהחקירה יכולה הייתה להמשך מספר חודשים, או אפילו שנים, היה כספו של הנאשם עשוי להיגמר עד לשחרורו. חיזוק נוסף לכך מצוי בעובדה שהאינקוויזיציה לא החזיקה בבית כלא מסודר, ועל-פי רוב נאלצה להשתמש במבנים ציבוריים כגון בית חולים, מנזר או מבנה שנתרם על-ידי אחד האצילים המקומיים. עלות ההחזקה במבנים אלו הייתה גבוהה, ויש עדויות רבות המספרות על נאשמים שיצאו מהמשפט עם גזר דין קל, אך פשטו רגל בעקבות תקופת המאסר הממושכת. כאמור, היו תנאי המאסר סבירים, אך האינקוויזיציה לא הייתה מוכנה שדעות כפירה יופצו בקרב האסירים שהיא מחזיקה, וכך אדם שהובא לחקירה על רקע עוון קל יחסית ילמד את דרכיהם הנלוזות של שותפיו למאסר. לשם כך, אסיר שהיה מתעקש לקלל את האל נאסר על-ידי סוג של מסכה שמנעה ממנו דיבור, ואסיר שהתעקש להשתולל הוצמד אל הקיר בצווארו באמצעות מוט שמנע ממנו לזוז. מלבד זאת, לא הייתה פגיעה מכוונת באסירים, אם כי ריכוז האסירים בהחלט יכול היה להיות מצע טוב להתפשטות מחלות.
הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעיתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה. שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים בלבד. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת-אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו בכדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו בכדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. יש לציין, שהודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, ושהיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים. למרות שלרוב לא היו העינויים קטלניים, ובוודאי לא חמורים יותר מאלו שהיו נהוגים ברשות החילונית בתקופה זו, האינקוויזיציה זכתה בשמה האכזרי על רקע שיטות פעולה אלו.
למרות שיטת החקירה הקשוחות, הייתה האינקוויזיציה רגישה לכך שלעיתים ניסו אנשים להשתמש בה כדי לנקום ביריביהם הפרטיים, וחקרה ביסודיות את העדים. לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שיכרות בזמן המקרה.
[עריכה] ענישה
במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העונש, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עברה ראשונה. במקרה הקל ביותר, לא היה בית הדין מצליח למצוא חומר ראיות מספיק, או שהעדויות היו מתגלות כמפוקפקות, והנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש, מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס כספי, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו-דה-פה, בה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים, היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגלאונים (ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר, למרות שהרשות החילונית הייתה שמחה מאוד על עובדי חינם אלו. במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס אם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלו העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאונים, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות, שהארוכה שבהן נקראה "מאסר עולם", אך למעשה הייתה מאסר לעשר שנים בלבד. לאור העובדה שלרוב לא היו לאינקוויזיציה בתי כלא של ממש, הנאשמים נידונו במקרים רבים למאסר בית, למאסר במנזר או בית חולים, או למאסר שבו הם היו חופשיים במשך היום ונאלצו לחזור לבית המאסר כל לילה. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, לאור העובדה שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגלאונים, לא היו אפשריים מבחינתם. העונש החמור ביותר האפשרי היה שריפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. כמובן, שמקרב המורשעים היה רק אחוז קטן שנידון לעונש זה, אפילו בתקופה של הרדיפות כנגד המומרים היהודים. גם בקרב הנידונים לשריפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה הלשכה הקדושה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהוא.
[עריכה] חינוך וגישה כללית
כפי שניתן לראות, בפעולותיה של האינקוויזיציה היה מימד חינוכי משמעותי. העונשים הפומביים נועדו למנוע כופרים חדשים, ולא להעניש את הכופרים שנתפסו בלבד. לאור זאת, נקטה האינקוויזיציה לעיתים פעולות חינוכיות כמו לימוד נאשמים את עקרונות הדת בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעיתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר. גם בפעולה זו ניתן לראות את רצונה של האינקוויזיציה בחזרה בתשובה, ולא בענישה חסרת תכלית. לסיום, אציין שהדימוי האכזרי שנוצר לאינקוויזיציה הספרדית לא היה מוצדק, אם כי לא שגוי לחלוטין. היה זה גוף קשוח, שקשה היה לצאת ללא פגע מהאשמות על-ידו, ושנקט בדרכים אגרסיביות לדיכוי מתנגדיו. אם זאת, קשה לומר שגוף זה נקט בדרכים אכזריות באופן משמעותי משל הרשויות החילונית בספרד או במדינות אחרות באותה התקופה.
[עריכה] האינקוויזיציה באמריקות
על אף שהאינקוויזיציה הספרדית באמריקות הייתה שלוחה של זו שבספרד, הרי שהתפתחותה, התנאים בהן פעלה, המשימות איתן התמודדה וכתוצאה מכך דרכי פעולתה, היו שונות במקצת.
[עריכה] ארגון, כפיפות וסמכות
בשטחי האימפריה אשר באמריקה הוקמה לשכת אינקוויזיציה הראשונה כבר בשנת 1517 בסנטו דומינגו. המניע להקמת הלשכה היה החשש שלמרות הצו משנת 1501 שאסר על הגירת יהודים, נוצרים חדשים וצאצאיהם לאמריקות, רבים מהם הגיעו לקולוניה בסופו של דבר. מאוחר יותר יוסדו שתי לשכות נוספות בשתי בירות מלכויות המשנה: מקסיקו סיטי (1571) ולימה. לשכה רביעית ואחרונה יוסדה בשנת 1610 בקרטחנה דה לוס אינדיאס, לאור הנוכחות הפרוטסטנטית (הולנדית ואנגלית) ברחבי הים הקריבי.
עם הקמתה הייתה כפופה האינקוויזיציה באמריקות להגמון או לאב המנזר המקומי. באמצע המאה ה-16 הפכה האינקוויזיציה באמריקות למוסד עצמאי.
בתחילה לא הובאו האינדיאנים תחת סמכותה של האינקוויזיציה מתוך גישה פטרנליסטית וסלחנית בנוגע להליך ניצורם. מאוחר יותר הורחבה סמכות האינקוויזיציה וחלה גם על האינדיאנים. יחד עם זאת, התרכזה האינקוויזיציה באמריקות בביעור המינות ובהשלטת המוסר בקרב האוכלוסייה האירופאית והקריאולית, ולעתים נדירות יותר בקרב מסטיסים, מולאטים ואפריקאים.
מבחינה גיאוגרפית השטח העצום עליו מופקדות היו לשכות האינקוויזיציה באמריקות, ומקום מושבן בבירות מלכויות המשנה, הביאו לכך שבפועל טווח השפעתן הוגבל לאותן הבירות ולמאות קילומטרים אחדות מחוצה להן בלבד.
על אף שפיקוח על התנהגותה המוסרית של הכמורה היה אחד מתפקידיה של האינקוויזיציה, הצלחתה בתחום זה הייתה מוגבלת גם כן. אף על פי המאבק הפנימי בתוך המסדרים הדתיים, גבריים ונשיים כאחד, על שימור כללי המנזר, התאחדו הפלגים השונים נגד חדירה חיצונית בדמות מפקח האינקוויזיציה, ולרוב לא שיתפו עימו םפעולה.
[עריכה] אופי פעולתה
נראה כי בשונה מספרד, באמריקות התאפיינה פעולת האינקוויזיציה בגלים שהושפעו מהגעת אינקוויזיטור חדש ומאירועים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שונים. העונש החמור ביותר, העלייה על המוקד, יושם באמריקות בתכיפות פחותה מזו שבספרד. שתי תקופות הפנטיות הדתית המפורסמות ביותר, אם כי לא היחידות, ארעו במהלך המאה ה-17: בין השנים 1634 ו- 1639 בלימה, ובשנות ה-40 של המאה ה-17 במקסיקו סיטי.
מרבית פעולתה של האינקוויזיציה באמריקות לא הייתה ביעור המינות, אלא דווקא שמירת מוסר ציבורי וטיפול בסטיות מוסריות וציבוריות. כך, למשל, מבין מעט פחות מ- 1,500 תיקי החקירה שהתקיימו באינקוויזיציה של לימה במהך כ- 250 שנות קיומה (משנות ה-80 של המאה ה-16 ועד לפירוקה בשנת 1824) רק 313 היו על מינות. מתוך אלו, כשני שלישים (243 תיקים) עסקו בגילויי "התיהדות" והשאר במינות הפרוטסטנטית או במינות בתוך הקתוליות.
כמחצית מכלל תיקי המינות (157) נפתחו בתקופה שבין השנים 1581 ו- 1641. הסיבה לכך היא לשאחר "איחוד הכתרים" של ספרד ופורטוגל הורשו פורטוגלים להתיישב באמריקה הספרדית ורבים עברו למלכות המשנה של פרו. בעוד שבגירוש ספרד ניתנה ליהודים הברירה בין גלות והתנצרות, הרי שניצורם של יהודי פורטוגל, רבים מהם גולים מגירוש ספרד, נעשה בכפייה. הערכות שונות מציעות כי היהודים היוו באותה העת כ-20% מכלל אוכלוסיית פורטוגל. מכיוון שכך נחשדו בעיני הספרדים הפורטוגלים כולם כנוצרים חדשים וכמי שטוהר דמם מוטל בספק.
במרוצת המאה ה-18 השתנתה מעט האינקוויזיציה באמריקות והחלה להתמקד בקידום אורתודוכסיה מוסרית, במלחמה ברעיונות ההשכלה ובפיקוח ושליטה אידאולוגית ופוליטית. על אף שהכתר הספרדי מעוניין היה בחלק מרעיונות ההשכלה, כגון הבנת הטבע ותוצאות שימושיות של ידע שכזה, הוא אינו מעוניין בחדירת רעיונות של דאיזם, זכויות הטבעיות ורעיונות לשיטות ממשל חדשות. מכיוון שכך עסקה האינקוויזיציה בצנזור ספרים שהכילו רעיונות פילוסופיים בלתי רצויים או ביקורת על רומא. פעילות זו לא הייתה מוצלחת ביותר, שכן רעיונות אלו היו מוכרים באמריקות.
[עריכה] ראו גם
