האימפריה המוגולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

האימפריה המוגולית (מפרסית: دولتِ مغل) הייתה אימפריה ששלטה בתת היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 עד לקריסתה הסופית באמצע המאה ה-19. היא נוסדה על ידי באבור כשהביס את איברהים לודי, האחרון בסולטני דלהי בקרב הראשון של פניפט. האימפריה איבדה שטחים רבים לכיבושי שר שאה בזמן שלטונו של חומאיון, אך תחת שלטון אכבר התרחבה האימפריה באופן משמעותי, והמשיכה לגדול עד תום תקופת שלטונו של אאורנגזב. לאחר מותו בשנת 1707, החלה האימפריה בשקיעה מדודה ואיטית בכוחה, למרות שהיא שמרה על כל סממני השלטון למשך כ-150 שנים נוספות. בשנת 1739 היא הובסה על ידי צבא פרסי בראשות נדיר שאה. בשנת 1756 צבאו של אחמד שאה בזז את דלהי שוב. התבוסה הסופית הייתה מידי האימפריה הבריטית בשנת 1857, למרות שאז הייתה האמפריה מושג סמלי למעשה, ללא כוח ממשי.

[עריכה] דת

האימפריה המוגולית הייתה מוסלמית, למרות שרבים מנתיניה, מפשוטי העם ועד פקידים בכירים, היו הינדים. כשבאבור הראשון יסד את האימפריה, הוא לא הדגיש את השתייכותו הדתית, אלא יותר את מורשתו התורכית. (השם "מוגול" הופיע ככל הנראה במאה ה-19. הוא נגזר ככל הנראה מ"מונגול" - ענף אחר בעץ המשפחה של באבור). תחת שלטונו של אכבר, בית המשפט ביטל את ה"ג'יזיה", המס על לא-מוסלמים, ואת לוח השנה המוסלמי הירחי לטובת לוח שנה שמשי, שהתאים יותר לחקלאות. שינויים אלו בוטלו מאוחר על ידי אאוראנגזב, שנודע כמאמין אדוק, אך גם תחת אאוראנגזב, רבע מנסיכי חצר המלכות היו הינדים.

[עריכה] כלכלה ופוליטיקה

המוגולים השתמשו בשיטה של מאנסאבדארים לקביעת מיסי מקרקעין. הקיסר (שתוארו היה "באדשאה" או "סגן שאה" ביחס לשאה של פרס, הקיסר של כל הקיסרים) העניק זכויות לגבות מסי מקרקעין ל"מאנסאבדר" בתמורה להבטחת חיילים בעת מלחמה. ככל ששטח האדמה שהוענק היה גדול יותר, כך נדרש ה"מאנסאבדר" להבטיח יותר חיילים. ה"מאנסאב" לא עבר בירושה, ובידי הקיסר הייתה הסמכות לבטלו, מה שנתן כוח שליטה רב בידי השלטון המרכזי על המאנסאבדארים.

המוגולים הגדולים (ה"בהאדשים של הינדוסטן")

באבור (1526-1530)
חומאיון (1530-1556)
אכבר (1556-1605)
ג'אהאנג'יר (1605-1627)
שאה ג'הן (1627-1658)
אאוראנגזב (1658-1707)

[עריכה] היווצרות האימפריה ותקופת באבור

בתחילת המאה ה-16, צאצאי הפולשים המונגולים, תורכים, פרסים והאפגנים לדרום-מערב אסיה - המוגולים - פלשו להודו תחת הנהגתו של זהיר-אוד-דין באבור. באבור היה נינו של טימור לנק, שפלש להודו ובזז את דלהי ב-1398 והנהיג את האימפריה הטימורית קצרת-הימים שמרכזה היה בסמרקנד (באוזבקיסטן של היום). האימפריה הטימורית אחדה את המונגולים בפרס (אבותיו של באבור) ועמים מערב-אסייתים אחרים. באבור גורש מסמרקנד ובתחילה קבע את מרכז שלטונו בקאבול בשנת 1504; מאוחר יותר הפך לשליט המוגולי הראשון (1526-1530). תוכניתו הייתה להרחיב את שליטתו מזרחה לתוך פונג'ב, לשם ביצע מספר פשיטות. ואז, הזמנה מראש שבט אפגני אופרטוניסטי בפונג'ב הביאה את באבור ממש ללב סולטנות דלהי, שם שלט איברהים לודי (1517-1526).

באבור, מפקד צבאי למוד קרבות, נכנס להודו בשנת 1526 עם צבאו המאומן שמנה 12,000 לוחמים כדי להתעמת עם צבאו המסורבל והמפוצל של הסולטן, שמנה מעל 100,000 איש. באבור הביס את צבא הסולטן באופן נחרץ בפניפט (בערך תשעים ק"מ צפונית לדלהי). הוא השתמש בארטילריה ניידת וטכניקות פרשים מתקדמות, והשיג ניצחון מוחץ. בשנה שלאחר מכן, הוא הביס גם את קונפדרציית רג'פוט בהנהגת ראנה סנג'ה. בשנת 1529 הביס באבור את הכוח המשותף של הצבאות האפגנים וצבא סולטן בנגל, אך נפטר בשנת 1530, בטרם הספיק לממש את השגיו הצבאיים. הוא השאיר אחריו את זכרונותיו ("באבור נאמאה"), מספר גנים מרהיבים בקבול, להור ואגרא, וצאצאים שיגשימו את חלומו להקמת אימפריה בהינדוסטאן.

[עריכה] תקופת חומאיון

כשמת באבור, ירש בנו חומאיון (1530-56), חייל גם הוא, משימה קשה. הוא הותקף מכל עבר בטענה האפגנית לכס המלכות ההודי, טענות נגד היותו יורש העצר, והמסע האפגני-רג'פוטי לתוך דלהי בשנת 1540. הוא ברח לפרס, שם בילה כמעט עשר שנים כאורחה המושפל של חצר סאפאוויד. בשנת 1545 הצליח לבסס נקודת אחיזה בקבול, העלה מחדש את טענתו לכתר ההודי, הביס את שיר קאן סור, השליט האפגני החזק ביותר, ותפס מחדש את דלהי בשנת 1555.

[עריכה] תקופת אכבר

מותו בטרם עת של חומאיון בשנת 1556 השאיר את המשימה של הרחבת האימפריה לבנו בן ה-13 ג'לאל אוד-דין אכבר (שלט 1556-1605). לאחר ניצחון צבאי בקרב פניפט השני בשנת 1556, העוצר באירם קאן התחיל במדיניות של התרחבות בשמו של אכבר. כשהגיע אכבר לגיל השלטון, הוא החל לשחרר את עצמו מהשפעותיהם של שרים, פלגי החצר, ואינטריגות ההרמון, והוכיח את יכולתו כמנהיג ואת כוח שיפוטו. כ"מכור לעבודה" שכמעט לעולם לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, הוא השגיח בעצמו על מימוש המדיניות הציבורית שלו, שיצרה את העמוד השדרה של האימפריה המוגולית למשך יותר מ-200 שנה. הוא המשיך לכבוש, ולספח שטח עצום שנפרש מקבול בצפון-מערב, קשמיר מצפון, בנגל ממזרח, ומעבר לנהר נרמדה במרכז הודו--שטח מקביל בגודלו לטריטוריות המאוריות 1,800 שנה לפניכן.

אכבר בנה עיר בירה מוקפת חומה בשם פאטפור סיקרי (פאטפור - "מבצר הניצחון") ליד אגרא, החל בשנת 1571. הוא בנה שם ארמונות לכל אחת מנשותיו הבכירות, אגם מלאכותי ענק, וחצרות מלוכה מרהיבות. העיר, עם זאת, התבררה כקצרת-מועד, אולי בשל העובדה שאספקת המים לא הספיקה או שאיכותה הייתה ירודה, או כמו שכמה היסטוריונים מאמנים, אכבר נאלץ לרכז את עיסוקיו בצפון-מערב והעביר את בירתו בשל סיבות פוליטיות. תהא הסיבה אשר תהא, בשנת 1585 הועברה הבירה ללאהור וב-1599 לאגרא.

אכבר אימץ שתי גישות שונות אך אפקטיביות לשליטה על שטח נרחב והכללת קבוצות אתניות מגוונות בשירות הממלכה. בשנת 1580 הוא קיבל סטטיסטיקות על גביית המיסים בעשור הקודם כדי להבין את מידת היעילות ואת תנודות המחיר של יבולים שונים. בעזרת תודר צאל, מלך מרג'פוט, אכבר הגדיר לוח זמנין לאיסוף המס בו יכולו האיכרים לעמוד, תוך כדי מיקסום הרווח למדינה. המס שנקבע בהתאם למקובל בכל אזור ומידת הבירוא ואיכות האדמה, נע בין שליש למחצית היבול ושולם במזומן. אכבר היה תלוי במידה רבה בזמינדרים בעלי אדמות. הם השתמשו בידע שלהם על המקום ובהשפעתם, כדי לאסוף את המס ולהעביר אותו למשרד האוצר, כאשר הם שומרים לעצמם חלק מההכנסה. כחלק מהשיטה האדמיניסטרטיבית של אכבר, לאריסטוקרטיית הלוחמים (המנסבדרים) היו דרגות (מנסבים) שהתבטאו במספר החיילים הכפופים להם. אריסטוקרטיית הלוחמים קיבלה את שכרה מהמס, שהגיע מג'אגירים (כפרים ששילמו מס) שלא עברו בירושה והיו ניתנים להעברה כמטבע עובר לסוחר.

אכבר היה שליט פיקח, שנהנה מהאתגר של שליטה על אימפריה כה גדולה, והוביל מדיניות של פיוס והטמעה של ההינדים (כולל מריאם אל-זאמאני, האם הראג'פוטית ההינדית של בנו ויורשו, ג'אהאנג'יר), שהיוו את רוב האוכלוסייה. הוא גייס ותגמל ראשי שבטים הינדים ונתן להם עמדות בכירות בממשלו; עודד נישואי תערובת בין האריסטוקטיות המוגולית והראג'פוטית; הרשה לבנות מקדשים חדשים; השתתף בעצמו בחגיגות הינדיות כמו הדיוואלי - פסטיבל האורות; וביטל את הג'יזיה (מס הגולגולת) שהוטלה על הלא-מוסלמים. אכבר המציא תאוריה של "שלטון כהארה אלוהית", ושילב אותה בדת החדשה שיצר - דין-אי-אילאהי (אמונה אלוהית), שכללה את עקרון קבלת בני כל הדתות והכתות. הוא עודד נישואים מחדש של אלמנות, פעל נגד נישואי ילדים, הוציא את מנהג הסאטי מחוץ לחוק, ושכנע את סוחרי דלהי לערוך ימי שוק מיוחדים לנשים, שאחרת היו מוגבלות לבתיהן. בסוף תקופת שלטונו של אכבר, התפרסה האימפריה המוגולית על רוב הודו מצפון לנהר הגודאבארי, חוץ מגונדוואנה במרכז הודו, ששילמה דמי חסות למוגולים, אסאם בצפון-מזרח, וחלקים גדולים של דקאן.

האימפריה של אכבר הייתה מוקד אינטלקטואלי ותרבותי. הספריה הקיסרית הענקית כללה ספרים בהינדית, פרסית, יוונית, קשימירית, אנגלית וערבית, כמ השאנאמאה, בגווהטה פוראנב והתנ"ך והברית החדשה. אכבר היא צמע לידע ולאמת בכל מקום בו יכול היה למצוא אותם ובמגוון דרכים. הוא תמך בוויכוחים פומביים ודיאלוגים בין אנשי דת ואינטלקטואלים אחרים שהציגו דעות שונות, וקיבל בברכה את המסיונרים הישועים מהעיר גואה בחצרו. אכבר גם פיקח על הקמת ה"המזאנאמה" - יצירת אומנות שכללה 1,400 ציורים.

[עריכה] תקופת ג'הנגיר ושאה ג'הן

תקופת שלטונם של ג'הנגיר (1605-1627) ושאה ג'הן (1628-1658) התאפיינה ביציבות פוליטית, פעילות כלכלית ערה, יצירות אומנות מרהיבות ובניינים מונומנטלים. ג'הנגיר נישא לנסיכה פרסית, שאת שמה שינה לנור ג'הן (אור העולם), שהפכה לאישה החזקה ביותר בחצר, פרט לקיסר. כתוצאה מכך מצאו מקלט בהודו משוררים, מלומדים ופקידים פרסיים, כולל בני משפחתה, שנמשכו לעושר והזוהר. עם זאת, במקביל, פשה חוסר יעילות ושחיתות, והעלייה במספר הפרסים בראשות השלטון איימה לערער את האיזון העדין וחוסר הפניות של החצר. ג'הנגיר אהב את החגים ההינדים, אך תמך גם בהמרות דת המוניות לאסלאם; הוא רדף את מאמיני הג'ייניזם ואף הוציא להורג את הגורו ארג'ון דאס, הקדוש-מורה החמישי של הסיקים. שחרור 52 נסיכים הינדים משביים בשנת 1620 הוא הבסיס לחשיבות של הדיוואלי אצל הסיקים. מזימתה של נור ג'הן להבטיח את הכתר לנסיך שהיא בחרה הביאה את שאה ג'הן למרוד בשנת 1622. באותה שנה, הפרסים השתלטו על קנדהאר בדרום אפגניסטן - מהלך שהנחית מכה קשה ליוקרה המוגולית.

בין 1636 ו-1646 שלח שאה ג'הן צבאות מוגולים לכבוש את דקאן ואת הצפון-מערב מעבר למעבר חייבר. למרות שהצבא המוגולי הראה את כוחו, מערכות אלו דלדלו את אוצר האימפריה. המדינה שהפכה למכונת מלחמה משומנת כפילה פי ארבע את מספר האצילים, וכך גם גדלו הדרישות למיסים מהאיכרים. האיחוד הפוליטי והשמירה על החוק והסדר הציבורי בשטחים נרחבים עודדו את היווצרותם של מרכזי מסחר ואומנות כמו לאהור, דלהי, אגרא ואחמדאבד, המקושרות על ידי דרכים ביבשה ובמים למקומות מרוחקים ולנמלים שונים. הטאג' מאהל נבנה באגרא בתקופת שלטונו של שאה ג'הן כקבר לאשתו האהובה מומטז מח'ל. המבנה מסמל את ההשגים האומנותיים של המוגולים כמו גם את בזבזנותם גם בעת שהמשאבים הלכו והצטמקו.מעמדם הכלכלי של האיכרים והאומנים לא השתפר בשל כישלונו של המנגנון השלטוני ליצור שינוי בר קיימא במבנה החברתי. לא היה תמריץ לגובי המיסים, שדאגתם העיקרית הייתה הרווח האישי והמשפחתי שלהם, ליצור מקורות הכנסה המנותקים מ זמינדרים הינדים דומיננטיים ומנהיגי כפרים, שהאינטרס האישי שלהם כמו גם הדומיננטיות המקומית שלהם מנעה מהם מלהעביר את מלוא החוב שלהם לאוצר האימפריה. בתלות המתמשכת והגדולה מאי-פעם שלהם במיסים על האדמה, טיפחו המוגולים, עקב חוסר ראיה למרחוק, את אותם כוחות שבדיעבר הביאו לפירוק האימפריה.

[עריכה] תקופת אאורנגזב ושקיעת האמפריה

גבולות האימפריה במאה ה-17: המוגולים שלטו על כל תת-היבשת פרט לקצה הדרומי שלה.

אחרון המוגולים הגדולים היה אאורנגזב (שלט מ-1658 עד 1707), שתפס את כס המלוכה על ידי כך שהרג את כל אחיו וכלא את אביו. במהלך חמישים שנות שלטונו התרחבה האימפריה לגבולותיה הפיזיים המקסימליים אך גם חוותה את הסימפטומים הברורים של דעיכתה. הבירוקרטיה גדלה לאין שיעור ופשתה בה השחיתות, וגם הצבא הענק השתרך בטקטיקות ובכלי נשק ישנים. אאורנגזב לא היה זה שיחזיר את האימפריה לגדולתה. הוא אומנם הטיל מורא, אך לא הייתה לו הכריזמה הדרושה כדי למשוך קצינים מעולים, והוא נדחף להרחיב את שלטון המוגולים על דרום אסיה ולהעלות את כוחה של האורתודוקסיה האסלאמית על ידי גישה ראקציונרית לאותם מוסלמים שנחשדו בכך שהם מתפשרים על אמונתם.

אאורנגזב היה מעורב במספר מלחמות חסות — נגד הפת'אנים באפגניסטן, הסולטנים של ביג'פור וגולקונדה בדקאן, המרתים במהרשתרה והאהומים באסאם. מרידות איכרים ומרידות של שליטים מקומיים הפכו לדבר שבשגרה, כמו גם נטייתם של שליטים מקומיים לחזק את שליטתם על חשבון האימפריה הנחלשת. הקשר המתהדק של ממשלתו עם האסלאם תקע טריז בין השליט ונתיניו ההינדים. אאורנגזב אסר בניית מקדשים חדשים, הרס כמה מהקיימים, והטיל מחדש את הג'יזיה. פוריטני באופיו, הוא אסר השמעת מוזיקה בארמון, אסר על קיום טקסים, ורדף אחר הסיקים בפונג'ב. צעדים אלו גרמו לניכור כה רב עד שכבר לפני מותו החלו מאבקי כוח ברורים. המתחרים על הכתר המוגולי לחמו זה בזה, ושלטונם קצר המועד של יורשיו של אאורנגזב היו רצופי סכסוכים. האימפריה המוגולית עברה תהפוכות כאשר שליטים מקומיים פרשו ממנה והקימו ממלכות עצמאיות. המוגולים נאלצו לכרות ברית שלום עם המורדים המרתים, והצבאות הפרסים והאפגנים פלשו לדלהי, כשהם בוזזים ממנה אוצרות רבים, ביניהם כס המלוכה דמוי הטווס, בשנת 1739.

[עריכה] מוגולים כהודים מוסלמים

המונח מוגול משמש לעתים כדי להתייחס למוסלמים בהודו על ידי אנשים מחוץ להודו. שימוש זה אינו מקובל בהודו עצמה.

[עריכה] משמעויות אחרות

בז'רגון העיתונאי, המלה מוגול משמשת כדי לציין איש עסקים מצליח שבנה לעצמו במו ידיו אמפריה עסקית (לרוב מונופוליסטית) בתעשיה אחת או יותר. השימוש במלה הוא איזכור ברור לעושר ולרוחב של האמפריה שנבנתה על ידי המלכים המוגולים של הודו. רופרט מרדוק, למשל, הוא מוגול-חדשות.