דובר (ספרות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דובר בספרות (לעתים משתמשים גם בכינוי מספר) הוא הקול או הדמות המספרים את הסיפור. מאחר שסיפור הוא ייצוג של עולם (ע"ע: נרטולוגיה), חייב להיות בו מייצג, דמות המתווכת בין העולם המיוצג לבין הקורא. דמות זו היא הדובר. בספרים רבים יש יותר מדובר אחד. ברומן המכתבים, לדוגמה, יש בדרך כלל לפחות שני דוברים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההבדל בין דובר למחבר
אין לבלבל בין דובר לבין מחבר היצירה. ראשית, מחברים רבים משתמשים בדוברים השונים מהם באופן מהותי. כך, למשל, הדובר העיקרי בספר לוליטה של ולדימיר נבוקוב הוא הומברט הומברט, פדופיל מבוגר. אמנם, נבוקוב והומברט דומים במאפיינים מסוימים - לשניהם, למשל, חיבה למשחקי מלים ולשפה עשירה - אולם אין הכרח להניח שנבוקוב היה פדופיל בעצמו.
עם זאת, בז'אנרים שונים, כדוגמת אוטוביוגרפיה או רומן הווידוי, הדובר ביצירה הוא המחבר. בתקופה הרומנטית ההבחנה בין דובר למחבר טושטשה, במיוחד בשירה. משוררים רבים כתבו על עצמם ובקולם הם (ע"ע: מחבר מובלע). הפופולריות של השירה הרומנטית גרמה לכך שאנשים נוטים לזהות את הדובר עם המחבר, ומבלבלים ביניהם. ראוי לציין, אם כן, שישנם ז'אנרים בשירה, כמו המונולוג הדרמטי, שבהם הדובר מובדל ומובחן מהמחבר.
[עריכה] דובר בגוף ראשון, שני, שלישי
האבחנה המקובלת ביותר היא בין דובר בגוף ראשון לדובר בגוף שני או שלישי.
- דובר בגוף ראשון - הדובר הוא דמות בסיפור, לעתים הגיבור ולעתים עד למאורעות. לדוגמה: "נכנסתי לחדר, לא היה שם איש".
- דובר בגוף שני - הדובר פונה לדמות אחרת, לעתים הקורא עצמו, בגוף שני, נוכח. לדוגמה: "אתה נכנס לחדר. אין שם אף אחד".
- דובר בגוף שלישי - הדובר אינו חלק מהעולם המיוצג, והוא מדבר על הדמויות בגוף שלישי. לדוגמה: "הוא נכנס לחדר, לא היה שם איש".
[עריכה] ביקורת על האבחנה
וויין בות', בספרו The Rhetoric of Fiction, ערער על אבחנה זו. לטענתו, מדובר באבחנה רדוקטיבית ומטעה. ראשית, אין הכרח שדובר הנמצא מחוץ לעולם המיוצג (דובר בגוף שלישי) לא ישתמש בגוף ראשון, וידבר על עצמו. כך, למשל, המספר בההיסטוריה של טום ג'ונס, אסופי לפילדינג מתייחס לעצמו בגוף ראשון, מבלי שהוא יהיה חלק מהעולם המיוצג.
אבחנה זו מניחה שישנם שלושה סוגים כלליים של דוברים, ושלכל סוג תכונות משלו. כך, למשל, דובר בגוף ראשון אינו יכול להיות "כל יודע", והוא תמיד מוגבל בידיעתו. כמו כן, נטען רבות כי דובר בגוף ראשון הוא מספר בלתי מהימן. לדברי בות', זוהי טעות. ייתכנו ספרים בהם הדובר הוא דמות בעולם, ועדיין זו תהיה כל יודעת ומהימנה לגמרי.
במקום אבחנה זו, מציע בות' אבחנה מורכבת יותר. הדובר נמדד בהתאם לתכונותיו הספציפיות ביצירה, ובהתאם ל"מרחק" שלו מן המחבר המובלע (סך הנורמות והערכים העולים מהספר) ומן הקורא. כך, למשל, דובר יכול להיות שונה מן המחבר המובלע בנורמות המוסריות שלו, אולם קרוב אליו בנורמות ותכונות אחרות, כמו, למשל, ידיעה או נורמות סגנוניות (בדומה להומברט הומברט ב"לוליטה").
[עריכה] מספר בלתי מהימן
בעיני בות' וממשיכיו, מספר בלתי מהימן אינו בהכרח מספר שאינו כל יודע. מספר בלתי מהימן הוא מספר שמרוחק מהמחבר המובלע בנורמות שלו ובערכיו. כלומר, דובר המחזיק בנורמות וערכים שונים מאלה העולים מן הספר. כך, למשל, בסיפור גימפל תם של יצחק בשביס זינגר הדובר הוא גיבור הסיפור, המודה בטיפשותו בעצמו. אולם הסיפור כולו מקדם נורמות וערכים אחרים, שגימפל שותף להם.
עם זאת, לעתים קרובות הדובר והמחבר המובלע מחזיקים במספר נורמות וערכים דומים, אולם רחוקים זה מזה בנורמות וערכים אחרים. כאמור, "לוליטה" היא דוגמה טובה, אולם יש דוגמאות נוספות כאופרה הצפה של ג'ון בארת'.
שיפוט מהימנותו של הדובר, אם כן, נעשית ביחס לעמדותיו של המחבר המובלע. מספר בלתי מהימן הוא מספר שבינו לבין המחבר המובלע יש יחס אירוני. מדובר במהלך מורכב, מאחר שעמדות המחבר המובלע מוסקות על ידי הקורא מקריאת הסיפור, שמסופר, כזכור, על ידי הדובר. לעתים נוצרות בשל כך טעויות פרשניות.
אחד האמצעים העיקריים בהם משתמשים מחברים כדי לסמן את הדובר כבלתי מהימן היא על ידי יצירת מרחק בין הנורמות שלו לבין הנורמות של הקורא. ב"הצעה צנועה" של ג'ונתן סוויפט, מציג הדובר לפתור את בעיית הרעב באירלנד על ידי מכירת ילדי העניים למאכל לעשירים. הקורא מבין שמדובר במספר בלתי מהימן מאחר שהצעתו מנוגדת לערכים המוסריים בהם הקורא מחזיק. מאחר שהקורא מניח שהמחבר מחזיק באותם ערכים, הוא מניח מרחק בין ערכי הדובר לערכי המחבר המובלע.
במקרים מסוימים המחבר מבקש להעלות על נס נורמות וערכים השונים מערכי הקורא, ולכן עליהם לעמול בכדי להציג את הדובר כמהימן, לבנות מעין "מערכת פיצויים". אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת, היא ליצור דובר החופף בחלק מערכיו לאלו של הקורא, ושונה בחלק מערכיו. הערכים אותם מבקש המחבר לקדם מוצגים כהכרחיים.
כך, לדוגמה, מאיר שטרנברג טוען שבאודיסיאה להומרוס, מוצג אודיסיאוס בחלק ניכר מהזמן כנוכל, דמות הרחוקה מאוד מזו של הגיבור ההומרי נוסח אכילס או הקטור. אולם הקורא מגלה במהרה שדווקא ערמומיותו של אודיסיאוס מותירה אותו בחיים. אותה ערמומיות היא גם זו שעזרה לאכאים לכבוש את טרויה. מעניין לציין שסיפורו של אודיסיאוס אנלוגי במידה רבה לזה של אגממנון. שניהם שבים לביתם לאחר מסע ארוך, ובשני המקרים נשותיהם מחוזרות. אגממנון לא שורד את המסע לביתו, הוא נרצח. אודיסאוס שורד.
במקרים מורכבים אף יותר, מבקש המחבר להעלות על נס נורמות וערכים השונים מאלה של הקורא באמצעות מספר בלתי מהימן, מספר שחולק את הנורמות והערכים של הקורא. במקרים אלה, המחבר מנסה להציג את העמדות המקובלות כבעייתיות. הסיפור סונטת קרויצר של לב טולסטוי הוא אחת הדוגמאות הנדירות למקרה מעין זה. יצויין כי למרות שטולסטוי צירף לסיפור הקדמה, בה הוא מסביר במפורש שהמספר מהימן, פרשנים רבים חלוקים בנוגע לפרשנות הסיפור. חלקם טוענים שטולסטוי ניסה ליצור מספר מהימן, אולם לא הצליח, והסיפור מקדם, למעשה, ערכים שונים מאלו שטולסטוי כיוון אליהם.
[עריכה] תכונות הדובר
ההנחה לגבי מספר, שהנו מספר בלתי מהימן היא בראש ובראשונה היפותזה. קורא שמניח מספר בלתי מהימן יצטרך להסביר מדוע בחר המחבר המובלע לשים את הדברים בפי מספר, שנבדל ממנו בערכים, בנורמות ובאידאולוגיה.
לא ניתן ליצור רשימה ממצה של כל התכונות שניתן לייחס לדוברים. רשימה מעין זו תהיה מוגבלת על ידי הדימיון בלבד. אולם ישנן מספר תכונות עיקריות, שבאמצעותן אנו שופטים דוברים ומתייחסים אליהם:
- ידיעה - אחת האבחנות המקובלות בנוגע לדוברים היא האבחנה בין מספר כל יודע למספר מוגבל. זוהי אבחנה איכותית, אדם לא יכול להיות "מעט כל יודע". לידע של הדובר יש השלכות הן לגבי מהימנותו, והן לגבי צורת הסיפר.
- יכולת - בדומה לתכונה הקודמת, גם תכונה זו היא איכותית. אדם לא יכול להיות "מעט כל יכול". במקרים רבים, דובר כל יכול מדגיש את בידיוניות היצירה, את העובדה שהוא מספר סיפור מומצא, שהוא זה ששולט בו.
- מסירה - מנחם פרי ומאיר שטרנברג במאמרם המלך במבט אירוני, הדגישו כי יש הבדל בין מספר כל יודע למספר כל מוסר. מאחר שספרות היא אמנות של זמן, לא ניתן למסור את כל האינפורמציה מיד, אלא יש לפזר אותה. מספרים רבים, שאינם חשודים בחוסר ידיעה, בוחרים לעכב מידע בכדי ליצור אפקט מסוים על הקורא (ע"ע: פער).
- מודעות לתקשורת - בספרו Expositional Modes, טוען מאיר שטרנברג כי תכונה זו מהותית להבנת הדובר. מודעות הדובר לכך שהוא צד אחד בתקשורת, גורמת לו לספר דברים באופן שונה מאשר אילו הוא לא היה מודע לכך. זרם תודעה הוא דוגמה לסוג ספרות בו הדובר אינו מודע לתקשורת. הדובר חושב, והוא אינו יודע שמחשבותיו גלויות לפני הקורא. דוגמה נוספת היא היומן. שטרנברג מבחין בין מספר, שהוא דובר המודע לתקשורת, לבין אינפורמנט, דובר שאינו מודע לתקשורת.
ישנן, כמובן, תכונות נוספות, יחסיות: חכמה, סגנון כתיבה, ערכים מוסריים וכדומה.
[עריכה] הדובר כציטוט
אחת הדרכים להתייחס לדובר היא כאל ציטוט של המחבר. לפי תאוריית הציטוט של שטרנברג, אין חשיבות לכך שדמות מצוטטת היא מומצאת. כללי הציטוט תקפים גם במקרה זה. בכל ציטוט, טוען שטרנברג, ישנם ארבעה עקרונות מרכזיים:
ארבעת האוניברסלים של הציטוט
- נוצרים יחסים מימטיים (יחסי ייצוג) לא בין פעולת תקשורת לבין עצם או פעולה אלא בין פעולת תקשורת אחת לפעולת תקשורת אחרת.
- השיח המצוטט מתפקד תמיד כשביץ (inset) בתוך מסגרת (frame) השיח המצטט, ומקיים תמיד יחסי חלק מול שלם.
- מיסגור השיח המצוטט בתוך השיח המצטט דורש תמיד "יחסי שיעבוד" של השביץ למסגרת, מעצם העובדה כי אקט התקשורת המצוטט נעקר מהקונטקסט בו הוא התבצע וצוטט בקונטקסט אחר.
- קיומם של שתי פעולות תקשורת זו לצד זו מייצר "מונטאז' פרספקטיבי". חיבור בין הפרספקטיבה הלשונית, האידאולוגית, האסתטית וכו' של הדובר המצוטט לבין הפרספקטיבה של הדובר המצטט. עם זאת, שתי הפרספקטיבות אינן שוות, מאחר שהפרספקטיבה של המצטט, כפי שמובן מהעיקרון השלישי, תמיד משעבדת לצרכיה את הפרספקטיבה של המצוטט.
(להרחבה, ע"ע: אינטרטקסטואליות)
לפי תאוריה זו, המחבר מצטט את הדובר. כלומר, המחבר מייצג ייצוג, פעולת תקשורת שמייצגת פעולת תקשורת אחרת. השיח המצוטט (השביץ) משועבד למסגרת השיח המצטט, ולמטרותיו. פעולת הציטוט, כמו כל פעולת ציטוט אחרת, מייצרת "מונטאז' פרספקטיבי". כלומר, שתי פרספקטיבות שונות, גם אם דומות, המשולבות זו בזו.
תאוריה זו אינה שונה בהרבה מזו שמציג וויין בות', אולם היא ממקמת את התאוריה של הדובר בתוך הקשר רחב יותר, ויש לכך יתרונות. לפי תאוריה זו, בתוך מרבית יצירות הספרות נוצרים יחסי ציטוט מורכבים להפליא. המחבר מצטט את הדובר, שמצטט בעצמו את הדמויות. נוצרת שרשרת ציטוטים, כאשר בין כל מצטט למצוטט יש יחסים טלאולוגיים (יחסים תכליתיים - המחבר מצטט את הדובר למטרותיו, והוא מצטט את הדמויות למטרותיו וכן הלאה). פירוש הדבר הוא שכל שיח בטקסט יכול לשמש לכמה מטרות שונות, בהתאם ליחסי הציטוט.
דוגמה טובה לכך היא הסיפור המנליאדה של ג'ון בארת'. בסיפור זה מנלאוס מספר לעצמו את הסיפור שסיפר לטלמכוס ופייסיסטרטוס, כאשר הם באו לשאול אותו לגורלו של אודיסיאוס. יחסי הציטוט כאן הם מורכבים: המחבר (בארת') מצטט את מנלאוס (שמספר לעצמו סיפור) שמצטט את מנלאוס (שמספר סיפור לטלמכוס ופייסיסטרטוס). אולם המצב מסתבך עוד יותר, שכן מנלאוס מספר לטלמכוס ופייסיטרטוס את הסיפור שהוא סיפר להלנה מטרויה, וכן הלאה.
ג'ון בארת' אף דואג להדגיש את העובדה שמדובר בציטוט על ידי הוספת מרכאות כפולות, משולשות ומרובעות לכל משפט. המספר, מנלאוס, הולך ומסתבך בתוך סיפורו, ומאבד את עצמו בתוך שרשרת הציטוטים.
[עריכה] אירוניה ושקר
למושג דובר יש ערך גם מחוץ לתחומי חקר הספרות. אירוניה, למשל, יכולה להיות מתוארת כמצב בו אדם מעמיד דובר, השונה ממנו בכמה תכונות מהותיות, כדי לומר דברים שונים מכפי שהוא התכוון. אם אדם, למשל, מכריז על חכמתו של אדם אחר, כאשר זה הסתבך באמירה מטופשת במיוחד, ההקשר של השיחה יכול לסייע לנמען להבין, שאותו אדם דיבר באירוניה: ציטט דובר, שבינו לבין המצטט יש יחס של ניגוד.
פירוש הדבר הוא שאנו משתמשים בדוברים גם בחיי היום יום, הן בדיבור והן בפרשנות של דברי אחרים. אנחנו מניחים שאנשים אינם אומרים תמיד את מה שהם מתכוונים, בין אם מתוך כוונה אירונית ובין אם מתוך רצון להוליך שולל.
[עריכה] השפעת הדובר על הנרטיב
שטרנברג טוען כי תכונותיו של הדובר הן בעלות השפעה מכרעת על הנרטיב. דובר כל יודע לא צריך להסביר מהיכן הוא השיג את ידיעותיו. עם זאת, יש לדובר מסוג זה חולשה חשובה אחת - הקורא שואל את עצמו מדוע המספר בוחר לא להיות כל מוסר. אם המספר יודע את עלילת הסיפור, הרי שעיכוב אינפורמציה לשם השגת אפקטים רטוריים יכול להזכיר לקורא את טבעה הבידיוני של היצירה.
מצד שני, מספר שאינו כל יודע צריך להסביר כיצד הוא השיג את הידע שלו. המספר יכול לדווח רק על אירועים שעליהם הוא שמע, או שבהם נכח, והדבר מגביל בהכרח את הדברים, שעליהם הוא יכול לדווח.
תכונה נוספת בעלת חשיבות היא מודעות לתקשורת. אינפורמנט, כלומר דובר שאינו מודע לתקשורת, אינו חייב להסביר דברים מסוימים. ביומן, למשל, שימוש באקספוזיציה יראה משונה, מאחר שכותב היומן אינו צריך להסביר לעצמו מדוע הוא כותב ומי הוא. כך, לדוגמה, ישנם ספרים רבים בהם היומן משולב בסיפור מסגרת, שמספק אינפורמציה חיונית להבנת הטקסט. בדרך כלל, בסיפור המסגרת הדובר מודע לתקשורת, והוא טוען שמצא את היומן, ועתה הוא מפרסם אותו לרווחת הכלל.
טקסטים אחרים משתמשים בנקודת תצפית משולבת עם הדמות, בכדי לנסות ולהנות מכל העולמות. המספר מגביל את מסירת האינפורמציה למה שהדמות יודעת, אולם לרוב הוא חורג מכך בתחילת הסיפור, כדי למסור את האקספוזיציה - חומר הרקע הההכרחי לסיפור. חלק מסיפוריו המוקדמים של הנרי ג'יימס עונים לדוגמה זו.
במקרים אחרים, הדובר מגביל את נקודת התצפית שלו לזו של הגיבור לאורך כל הסיפור, והאקספוזיציה נמסרת בהדרגה, כחלק מהעלילה. טכניקה נפוצה במקרים כאלה היא השימוש בפלאשבק - הדמות נזכרת בעברה. כך הדובר חופשי למסור את העבר כחלק ממחשבות הדמות בהווה.
