בי בופ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבי-בופ הוא ז'אנר בג'אז שפותח ותפס תאוצה בשנות ה-40 וה-50 על ידי צ'ארלי פארקר בעיקר. ההבדל העיקרי בין בי-בופ לסווינג, הסגנון שקדם לו, הוא סגנון האילתור במהלך הסולואים. בבי-בופ האילתור נעשה עפ"י שינויי האקורדים, בעוד שבסווינג האילתור נעשה בעיקר לפי המלודיה המקורית של השיר. בבי-בופ, בדרך כלל, המלודיה המקורית נעלמת כבר בפזמון (chorus באנגלית) השני או השלישי.
ההרכבים בתקופת הבי-בופ היו די קטנים, לרוב כללו שבעה חברים ומטה, כאשר הכלים הדומיננטיים בסגנון היו פסנתר, קונטרה-בס, תופים, סקסופון,חצוצרה וטרומבון. החופש שניתן לנגנים במהלך האילתור, שהרי אלה לא היו חייבים לשום דבר מלבד למהלך האקורדים, הביא מאזינים רבים לתמיהה בקשר לסגנון, שבתחילת דרכו זכה לזלזול רב.
באופן אירוני, הסגנון שזכה לזלזול רב בתחילה הוא זה שמהווה את הבסיס לכל החידושים בג'אז שבאו לאחריו. הבי-בופ הוא הבסיס והשורש לסגנונות רבים כמו הארד-בופ, קול, פוסט-בופ, ג'אז מודאלי ועוד רבים. המוזיקאים המפורסמים והחשובים ביותר של הסגנון הם צ'ארלי פארקר סקסופוניסט האלט, דיזי גילספי החצוצרן, ת'לוניוס מונק ובאד פאוול הפסנתרנים ולבסוף מקס רואץ' המתופף. עוד אמנים רבים שתרמו וניגנו בי-בופ: דקסטר גורדון, מיילס דייויס, סוני רולינס, סוני סטיט ועוד.
