בג"ץ קול העם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בג"ץ קול העם הוא פסק הדין בו פסק השופט שמעון אגרנט בבג"ץ 73/53, חברת קול העם נ. שר הפנים פ"ד ז (2), 871. פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי, פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם בטחון המדינה ושלום הציבור ידוע בשם פס"ד קול העם (בג"צ 73/53, חברת קול העם נ. שר הפנים פ"ד ז (2), 871):
[עריכה] רקע
בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי.
[עריכה] פסק הדין
נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט שמעון אגרנט קיבל את עתירת העיתון בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק הדין ארוך ומנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז ועד עתה את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
