אלבר כהן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלבר כהן (16 באוגוסט 1895 – 7 באוקטובר 1981), סופר יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב צרפתית. תאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
אלבר כהן נולד באי היווני קורפו ובתור ילד היגר עם משפחתו למרסיי שבצרפת. למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שוויצרית. בשנת 1921 פרסם ספר שירה "מילים יהודיות". בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת "Revue juive". בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל, היה נציגו של ויצמן בפריס.
ב-1930 פרסם את הרומאן הראשון שלו – "סולל". ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים" . נמלט לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבינממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות.
אחרי מלחמת העולם השנייה חזר לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את מחברו למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החייל" וב-1972 "הו אחי בני התמותה".
[עריכה] יצירתו
כהן תאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. הסופר נוקט עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים המזרחיים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הנסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.
אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סולל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני החייל", שהם חבורה של קרובי משפחתו של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:
- אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה.
- שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה.
- מתתיהו – הקמצן והעשיר.
- מיכאל – מפתה הנשים הגברתן.
- שלמה – התמים ואוהב החיים.
ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו. אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית. זו אשר מקדשת עוצמה וכח.
מבין ספריו, זכה הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) גם לעיבוד קולנועי ב-1988 בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.
[עריכה] הביקורת
בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. הוא מואשם כי גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופרטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.
כמו כן, הואשם כהן כי ספריו לוקים בשנאת נשים. כמעט תמיד הדמויות הנשיות בספריו הן של נשים השבויות לחלוטין באהבתן לגיבורים ואינן מסוגלות לשיקול דעת כלשהו. או לחילופין, של נשים השולטות בבעליהן הכנועים שליטה ללא מצרים.
[עריכה] ספריו של אלבר כהן בעברית:
- אוכלמסמרים, תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, תל אביב, 1983.
- בני החיל, תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, תל אביב, 1983.
- הו אחי בני התמותה, תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986.
- הנאוה לאדון, תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
- סולל, תרגם אביטל ענבר, עם עובד, תל אביב, 1978.
- הספר אשר לאמי, תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אלבר כהן |
