תליום

התליום התגלה בשנת 1861 על ידי הספקטרוסקופיסט הבריטי ויליאם קרוקס, וקיבל את שמו בשל הגוון הירקרק של הקו הספקטרלי שלו. שנה לאחר מכן, קרוקס וקלוד אוגוסטין לאמי הפיקו תליום טהור בנפרד האחד מהשני.

[עריכה] מאפיינים

התליום הוא מתכת אפורה עם גוון כחלחל, והוא רך מאוד. הוא דיאמגנטי, והופך לעל-מוליך בטמפרטורה של 2.39 מעלות קלווין. מגיב עם החמצן שבאוויר ויוצר שני סוגי תחמוצות; בתגובה עם מים בנוכחות חמצן יוצר את ההידרוסקיל TlOH.

התליום הוא רעיל, וחשיפה ממושכת אליו עלולה לגרום לסרטן.

התליום נפוץ למדי בקרום כדור הארץ, ונמצא בו בשיעור של כ-0.7 מ"ג לכל ק"ג. בעיקר הוא נמצא יחד עם אשלגן בחרסית ובגרניט. כמו כן הוא מתלווה לסולפידים של נחושת, אבץ ועופרת.

[עריכה] שימושים

התליום כשלעצמו משומש בייצור מיסבים ובייצור מסגים על בסיס בדיל ועופרת עמידים לחומצות.

בתחמוצת התליום משתמשים לייצור עדשות עם מקדם שבירה גבוה ובייצור קולטנים של קרינת גמא. בעבר השתמשו בה לטיפול במחלות עור שונות, אך שימוש זה הופסק עקב רעילותו הגבוהה של החומר.

סולפיד התליום (TlS) משנה את המוליכות שלו בהשפעת קרינה אינפרא-אדומה, ולכן משתמשים בו לייצור תאי-אור (photocells). בתרכובת אחרת של תליום עם גופרית, סולפט התליום (TlSO₄), השתמשו בעבר כרעל נגד עכברים וכקוטל מזיקים.

באיזוטופ הרדיואקטיבי של התליום, תליום-201, משתמשים ברפואה לצורך אבחונים שונים.

[עריכה] רעילות

התליום הינו רעיל מאוד ומשפיע גם במגע עם העור, ועל כן יש לנהוג בו בזהירות. רעילותו נובעת מהיותו קרוב מבחינה כימית לאשלגן ולנתרן וליכולתו להתחלף עמם, מה שגורם לשיבוש הפעילות הנורמלית בתאי הגוף. כמו כן, התליום מדכא את ההשפעה של פרמנטים הכוללים את הקבוצה SH. ההשפעות של הרעלת תליום כוללות נשירת שיער ונזק לעצבים הפריפריאליים, לקיבה ולכליות. כמו כן, התליום נחשד כחומר מסרטן. מסיבות אלה יש לדאוג לאוורור מתאים בעת עבודה עמו.