שירלי מקליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שירלי מקליין (Shirley MacLaine) (נולדה ב-24 באפריל 1934), שחקנית אמריקאית זוכת פרס האוסקר, ידועה לא רק בזכות יכולות המשחק שלה, אלא גם בזכות הדבקות שבאמונתה בגלגול נשמות, כמו גם בהעידן החדש (כמו סוליפסיזם), שעליו עושה גם רווחים. היא גם כתבה מספר גדול של אוטוביוגרפיות וידועה כחובבת סקנדלים ושערוריות משפטיות. מקליין היא אחותו הגדולה של השחקן-במאי וורן בייטי.

תוכן עניינים 1 חייה המוקדמים 2 קריירה 2.1 שנות החמישים 2.2 שנות השישים 2.3 שנות השבעים 2.4 שנות השמונים 2.5 שנות התשעים 2.6 שנות האלפיים 3 חיים פרטיים 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייה המוקדמים

מקליין נולדה בריצ'מונד, בירת מדינת וירג'יניה לאב אמריקני ממוצא בריטי ולאם קנדית ממוצא אירי-סקוטי. משפחתה דוגלת באמונה בבפטיזם. מקליין גדלה בווברלי, וירג'יניה, סיימה תיכון ועברה לחיות בניו יורק במטרה להגשים את חלומה להיות שחקנית תיאטרון בברודווי. היא השיגה את מטרתה כשהייתה לממלאת מקומה של השחקנית קרול הֵני במיוזיקל "משחקי הפיג'מה". הני שברה את הקרסול ומקליין החליפה אותה בתפקיד. חודשים ספורים אחר כך, שהני עדיין לא שבה לבמה, מפיק הסרטים ההוליוודי האל ווליס ראה אותה על הבמה, התרשם והחתים עושה על חוזה לעבודה בהוליווד באולפני "פרמאונט". מאוחר יותר היא תבעה את ווליס על ויכוח בענייני החוזה, תביעה שבו מקליין קוותה שבכך תסתיים ניהול השחקנים האנכרוניסטי של האולפנים הגדולים שהיה נהוג בימי הסרט בשחור-לבן.

[עריכה] קריירה

הקריירה ארוכת השנים של מקליין משתרעת על פני שישה עשורים, שבמהלכן קיבלה 6 מועמדויות לאוסקר, 9 מועמדויות לפרס הבאפטה (האוסקר הבריטי), 18 מועמדויות לגלובוס הזהב ו- 4 לפרס האמי.

[עריכה] שנות החמישים

את הופעת הבכורה שלה בסרט קולנוע ערכה תחת בימויו הקפדני של אלפרד היצ'קוק בקומדיה השחורה "מי רצח את הארי?" (1955). סרטה השני, בהמשך השנה, הייתה הקומדיה "אמנים ודוגמניות", בו הופיעה לצד ג'רי לואיס והזמר דין מרטין. שנה אחר כך הופיעה כנסיכה אאודה בסרט ההרפתקאות זוכה פרס האוסקר "מסביב לעולם בשמונים יום" על פי ספרו רב המכר של ז'ול וורן. אחר כך הופיעה במערבון "חוואי הכבשים" לצד גלן פורד ולזלי נילסן הצעיר, בדרמה "כישוף חם" לצד אנטוני קווין, בקומדיה הרומנטית "כל נערה יודעת" (1959) עליו זכתה בפרס גלובוס הזהב כשחקנית קומית-מוזיקלית, בו כיכבה לצד דייוויד ניבן, בדרמה "קריירה" ובסרטה המשמעותי ביותר שלה בשנות החמישים, "אחדים באו במרוצה", סרטו של וינסנט מינלי משנת 1959 שזכה לחמש מועמדויות לאוסקר, ובניהן מועמדות ראשונה למקליין, כשחקנית ראשית.

[עריכה] שנות השישים

במהלך עשור זה המשיכה לככב בקומדיות הוליוודיות מצליחות. זה החל מהקומדיה המוזיקלית "קאן-קאן", עיבוד קולנועי למיוזיקל הבימתי משנות העשרים של קול פורטר. מיד אחר כך כיכבה ב"הדירה" קומדיה סאטירית זוכת האוסקר של בילי ויילדר. סרט זה הניב למקליין מועמדות שנייה לפרס האוסקר, מתוך עשרת המועמדויות שקיבל הסרט. בנוסף זכתה מקליין על תפקיד זה בפרס גלובוס הזהב השני שלה ובפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה 1960. שנה אחר כך הופיעה בסרטו של ויליאם ויילר "שעת הילדים", בו כיכבה לצד אודרי הפבורן, וקיבלה לראשונה מועמדות לגלובוס הזהב לשחקנית דרמה. שנה אחר כך המשיכה בכיוון סרטי הדרמה עם "נדנדה בשניים" (1962) של רוברט וייז. אולם בין ובין המשיכה להופיעה בקומדיות הוליוודיות טיפוסיות, כשהבולטת שבהן היא "אירמה לה דוס", שהיה ניסיון לשחזר את הצלחת "הדירה", ששוב ביים בילי ויילדר. מקליין קיבלה מועמדות נוספת לפרס האוסקר על הופעתה בסרט וזכתה פעם נוספת בפרס גלובוס הזהב. מאז הופיעה בסרטים כגון "הרולס רויס הצהובה" (1965) לצד אינגריד ברגמן, ועוד שלוש מועמדויות ל"גלובוס הזהב" נוספים: "גמביט" (1965) לצד מייקל קיין, "Woman Times Seven" שביים ויטוריו דה סיקה בשנת 1967 ו"צ'ריטי המתוקה" (1969), עיבוד של בוב פוסי למחזהו של ניל סיימון.

[עריכה] שנות השבעים

את העשור השלישי לקריירה שלך פתחה מקליין במערבון קומי שביים דון סיגל בשם "נשרים הם רעבים" (Two Mules for Sister Sara), בו הופיעה לצד קלינט איסטווד. שנה אחר כך הופיעה בדרמה "דמויות נואשות", עליו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין 1971. בין השנים 1973 - 1977 לא כיכבה באף סרט קולנוע, אך ביימה סרט דוקומנטרי בשם "החצי השני של השמיים: זיכרון סין", עליו קיבלה מועמדות לאוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. ב-1977 היא חזרה עם הדרמה הסנטימנטלית "נקודת מפנה" שקיבלה 11 מועמדויות לאוסקר, ולא זכתה באף קטגוריה. מקליין קיבלה מועמדות רביעית לפרס. סרטה הבא היה "להיות שם", עיבוד לסאטירה החברתית של הסופר יז'י קושינסקי, בו מככבת מקליין לצד פיטר סלרס, בסרטו הלפני אחרון. על הסרט קיבלה מקליין את מועמדותה היחידה לפרס "גלובוס הזהב" בעשור זה.

[עריכה] שנות השמונים

בשנת 1980 הופיעה בקומדיה "נשואים בזוגות", לצד ג'יימס קובורן ובדרמה הקומית הכושלת "חילופי עונות", בו הופיעה לצד אנתוני הופקינס. סרטה הבא, כעבור שנתיים, הוא הדרמה המשפחתית "תנאים של חיבה", על פי רב המכר של לארי מקנרטרי בו גילמה מקליין את תפקידה הידוע מכל: אם שתלטנית היורדת לחייה של בתה המתואר במשך שלושה עשורים בחייהן. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר (מתוך 11), כולל לסרט ולשחקנית הראשית - מקליין, שזכתה בפרס האוסקר המיוחל לאחר ארבעה מועמדויות לפרס השחקנית ו-28 שנות קריירה קולנועית. בהמשך הופיעה בסרטים כגון: "מאדאם סוזצקה" (1988) של ג'ון סלזינג'ר (פרס "גלובוס הזהב" ופרס השחקנית בפסטיבל ונציה) והדרמה הקומית המצליחה "מגנוליות מפלדה" (1989), בו כיכבה לצד שורה של שחקניות מוכרות כמו ג'וליה רוברטס ודולי פרטון ודריל האנה.

[עריכה] שנות התשעים

את שנות התשעים פתחה מקליין בשתי קומדיות: "מחכים לאור" וב"גלויות מהחיים", סרטו של מייק ניקולס, בו גילמה את אִמה הססגונית של מריל סטריפ עליו קיבלה את המועמדות ה-14 שלה לפרס "גלובוס הזהב". בהמשך קיבלה מועמדות נוספת לפרס בסרטים "אנשים משומשים" (1992), לצד מרצ'לו מסטרויאני ו"כן, גברתי הנשיא" (1994), לצד ניקולאס קייג'. בנוסף הופיעה בקומדיות "מיס ווינטרבורן", "כוכב של ערב" (סרט ההמשך ל"תנאים של חיבה").

[עריכה] שנות האלפיים

בשנת 2000 ביימה מקליין את סרטה הראשון, דרמה קומית קטנה בשם "ברונו", בו גם כיכבה. שנה אחר כך הופיעה בסרט הטלוויזיה "זקנות חסרות מנוח", קומדיה בה כיכבו גם ג'ואן קולינס ואליזבת טיילור. גם בסרט טלוויזיה נוסף, "מלחמתה של מרי קיי" (2002, מועמדות ל"גלובוס הזהב") התמודדה מקליין עם הזקנה.
בשנת 2005 עשתה קמבק מפואר, כשהופיעה בתפקיד משני בשלושה קומדיות הוליוודיות מצליחות: "סמנתה", עם ניקול קידמן, שהיא גרסה קולנועית לקומדיית המצבים הטלוויזיונית סמנת'ה משנות השישים ותחילת שנות השבעים, "בנעליה" לצד קמרון דיאז (מועמדות ל"גלובוס הזהב") ו"השמועה אומרת ש...", סרטו של רוב ריינר, בו כיכבו גם ג'ניפר אניסטון וקווין קוסטנר.

[עריכה] חיים פרטיים

מקליין הייתה נשואה לאיש עסקים בשם סטיב פרקר עד לשנת 1982 ולהם נולדה בת. מקליין החליטה להגיש מסמכי גירושין לאחר שגילתה כי בעלה שיקר לה לגבי ילדותו ביפן, ושהוא העביר את כל כספה לחשבון בנק של פילגשו היפנית במהלך כל שנות נישואיה אליו.

במישור הפוליטי מקליין ידועה בידידות לשעבר עם אנדרו פיקוק, ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר שיותר מאוחר התמנה לשגריר אוסטרליה לארצות הברית. בנוסף יש לה חברות קרובה עם חבר הקונגרס האמריקאי, דניס קוסיניץ', שהיה מועמד לבחירות מוקדמות במפלגה הדמוקרטית בעניין מועמדות לנשיאות.

מקליין נכנסה לתוך מאבקים משפטיים מייגעים כשתבעה את אולפני "פוקס המאה ה-20" על הפרת חוזה. היא הייתה עתידה לשחק בסרט בשם "Bloomer Girl", אך ההפקה התבטלה והסרט נגנז. "פוקס המאה ה-20" הציעו לה תפקיד בסרט אחר שלהם בתקווה להגיע איתם לאיזשהוא פשרה, בכדי לעמוד בהתחייבויות החוזה עמה, ובכדי לשלם לה על התבטלות ההפקה. מקליין סרבה להצעה המפתה מן האולפנים. שופטי בית המשפט העליון, שעד לשם הגיע התביעה פסקו כנגד האולפנים ולטובת מקליין (1970).

[עריכה] קישורים חיצוניים

• שירלי מקליין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• שירלי מקליין, באתר E! Online, ערוץ הבידור (ישראל)

הקודם: 1982 - מריל סטריפ ("בחירתה של סופי")

זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1983 - שירלי מקליין ("תנאים של חיבה")

הבא: 1984 - סאלי פילד ("מקום בלב")