רוג'ר דלטריי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוג'ר הארי דלטריי, (נולד ב-1 במרץ 1944), הינו אומן של מוזיקה פופולרית, שידוע במיוחד כמייסד וכזמר המוביל של להקת הרוק הקלאסי הבריטית, המי. הוא זכה לקריירת סולו מוזיקלית פחות מוצלחת, ושיחק במספר רב של סרטים, הצגות תיאטרון ותוכניות טלוויזיה. לדלטריי ולאשתו השנייה, הדוגמנית לשעבר הית'ר טיילור, יש שתי בנות, רוזי ווילו, ובן בשם ג'יימי. יש לו גם בן בשם סימון מאשתו הראשונה, ז'קלין, ועוד כמה ילדים מיחסים חוץ-נישואיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] השנים המוקדמות
דלטריי נולד באזור השפרדס בוש (Shepherd's Bush, שיח הרועים באנגלית) שבלונדון, אותה שכונת פועלים שהוציאה גם שניים אחרים מחברי להקת המי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסטל. כילד במערכת החינוך של אנגליה הראה דלטריי הבטחה אקדמאית, כאשר דורג ראשון במבחנים שנעשו בכיתתו, מה שהוביל לבחירתו לבית הספר לבנים 'אקטון קאנטרי גראמר סקול'. הוריו, הארי ואירן, קיוו שבאופן טבעי הוא ימשיך ללמוד באוניברסיטה, אך ציות לכללים ולמידה ממורים לא היו בתוכנית של מה שכינה "מרידה בבית-ספר."
הוא הכין את הגיטרה הראשונה שלו מקורת עץ וייסד להקה שנקראה המעקפים (The Detours באנגלית). כשאביו קנה לו גיטרת אפיפון (יצרנית גיטרות שנקנתה מאוחר יותר על ידי חברת גיבסון) בשנת 1959, הוא נעשה הגיטריסט המוביל של הלהקה. מיד לאחר מכן, לא מתעניין בשום דבר מלבד רוק אנד רול, הוא גורש מבית-הספר. הוא נעשה פועל במפעל לניירות מתכת במשך היום, ובלילה הוא התאמן עם הלהקה והופיע איתה בחתונות, פאבים ומועדוני גברים. באותו הזמן, הלהקה כללה את דלטריי כגיטרה מובילה, פיט טאונסנד כגיטרת קצב, ג'ון אנטוויסטל על הבס, דאוג סנדום על תופים וקולין דוסון כזמר מוביל. אחרי שקולין דוסון עזב, דלטריי עבר לשירה וטאונסנד לגיטרה מובילה.
מעט קדימה, דלטריי היה מנהיג הלהקה, כאשר הוא זוכה במוניטין של אדם שמרבה להשתמש באגרופיו כדי לקבל שליטה עצמית, למרות גודלו הקטן. לפי טאונסנד, "רוג'ר הריץ דברים כמו שהוא רצה. אם התווכחת איתו, בדרך-כלל קיבלת סדרת חבטות." הוא בדרך-כלל בחר את המוזיקה שאתה הלהקה תופיע, בין היתר שירים של החיפושיות, ג'יימס בראון, ואומני רוק אחרים. ב1964, הוא גם עזר ללהקה לבחור את שמה החדש, שהוצע על-ידי שותפו של טאונסנד לחדר, ריצ'רד בארנס - "המי."
[עריכה] המי
עם ההקלטה הראשונה של הלהקה ב 1965, טאונסנד התחיל לכתוב חומרים מקוריים ושליטתו של של דלטריי על הלהקה החלה להתערער (הסינגל השני שלהם, Anyway, Anyhow, Anywhere, היה השיר היחיד בו דלטריי וטאונסנד שיתפו פעולה). תוך כך שטאונסנד התפתח לאחד ממלחיני הרוק הטובים ביותר, השירה של דלטריי נהייתה הכלי דרכו החלומות של טאונסנד באו לידי ביטוי, והוא זכה למידה זהה של מוניטין כזמר בעל קול עוצמתי שאין דומה לו. ההרגל שלו לתלות את המיקרופון על ידי החוט נעשה לאחד מסימני ההיכר של פעלתנותו הרבה.
הבעתו המגמגמת של דלטריי של כעס נעורים, תסכול ושחצנות, בסינגל פורץ-הדרך של הלהקה 'הדור שלי' (My Generation), ביטא היטב את הרגשות המהפכניים של שנות השישים עבור צעירים רבים מסביב לעולם ונהיה סימנה המסחרי. מאוחר יותר, צרחתו לקראת סיומו של השיר 'לא ישטו בנו שוב' (Won't Get Fooled Again) נעשה לרגע מגדיר עבור הלהקה.
עם זאת, בתוך כל ההצלחה האדירה לה זכתה הלהקה, דלטריי מצא את עצמו נאבק עם שאר חברי הלהקה משימוש בסמים ואלכוהול, שהאמין שיהרסו אותם. פעם הוא הוריד בשירותים את הסמים של קית' מון המתופף, וכשזה התנגד - היכה והפיל אותו לרצפה באגרופו האחד. מאוחר יותר באוקטובר 1973, מתיחות בין השניים יצרה גיצים נוספים, כאשר טאונסנד היה בשפל אחרי שנאבק להוציא את האלבומים The Lifehouse Project ו Quadrophenia, בזמן שדלטריי התנסה בהצלחה מסוימת עם פרויקטי הסולו שלו ותפקיד המשחק אותם ביצע. בזמן שהקליטו באולפן, טאונסנד הניף את הגיטרה מעל ראשו של דלטריי, וזה הגיב בהכאתו של טאונסנד לעלפון, שוב במכה אחת.
עם כל אחד מההישגים מצייני-הדרך של הלהקה, טומי, Who's Next ו Quadrophenia, דלטריי היה קולה ופרצופה של הלהקה, עם הגדרתם של חברי הלהקה את עצמם כמורדים האולטימבטיביים בדור של שינוי. עם הופעתו של טומי כסרט קולנוע ב1975, דלטריי שיחק את התפקיד הראשי והוענק לו פרס גלובוס הזהב בעבור "הופעת הבכורה הטובה ביותר בסרט קולנוע."
[עריכה] קריירת סולו
למרות שהוא תמיד החשיב את המי כשאיפתו הגדולה בחיים, דלטריי שחרר שמונה אלבומי סולו.
Daltrey של 1973 לא היה הוצאת הסולו הראשונה בידי חבר להקת המי, והוא עקב אחרי שני אלבומים של ג'ון אנטוויסטל ופיט טאונסנד. הסינגל הטוב ביותר באלבום, Giving It All Away, הגיע למקום החמישי בבריטניה, והאלבום - שהציג את ליאו סוייר ככותב שירים - הגיע לטופ 50 בארצות הברית. הטווח הרגשי שהוצג ב Daltrey הוכיח שהזמר היה מסוגל לבצע גם מחוץ למסגרת של המי, והיה מסוגל לבטא גם את תחושותיו שלו, לא רק את אלו של טאונסנד.
כאשר סוייר יצא לקריירה משל עצמו כאומן, דלטריי קרא לקבוצה נרחבת מחבריו שיכתבו עבורו וינגנו בשבילו בהקלטת האלבומים. פול מקרטני תרם את השיר החדש Giddy ל One of The Boys, כאשר הלהקה כללה את אריק קלפטון, אלוין לי ומיק רונסון.
McVicar הוצא כאלבום פסקול לסרט בן שם דומה, אותו דלטריי הפיק, וגם כיכב בו, אך מאחר שכל שאר חברי להקת המי - טאונסנד, אנטוויסטל וקני ג'ונס - השתתפו בהכנתו, הוא יכל להחשב כאלבום של המי. McVicar כלל שני סינגלים פופולריים, Free Me ו Without Your Love, והיה אלבום הסולו הנמכר ביותר של דלטריי.
שיר הנושא Under a Raging Moon (תחת ירח זועם) היה מחווה למתופף המי קית' מון, שמת ב 1978. כל אחד משירי האלבום, כולל את Let Me Down Easy שנכתב בידי בריאן אדמס, מבטאים את התיסכול של לגדול להיות מבוגר יותר, כמו שרק אדם ששר "Hope I die before I get old" (מקווה שאמות לפני שאזדקן) יכול.
דלטריי חגג את יום הולדתו החמישים ב 1994 בהופעה בקרנגי הול בהופעה שנקראה, "דלטריי שר טאונסנד", מלווה על-ידי תזמורת ג'וליארד, טאונסנד, אנטוויסטל, רקדנים איריים וקבוצה של מוזיקאים עממיים. מאוחר יותר הייתה לו תוכנית שבועית קצרה ב BBC, בה הוא בחר בעצמו שני שירי רוק אנד רול מועדפים עליו.
[עריכה] דיסקוגרפיית סולו
- 1973, Daltrey
- 1975, Ride a Rock Horse
- 1077, One of the Boys
- 1980, McVicar
- 1984, Parting Should be Painless
- 1985, Under a Raging Moon
- 1987, Can't Wait to See the Movie
- 1992, Rocks in the Head
[עריכה] להיטי סינגלים מתקופת הסולו
- Giving It All Away
- I'm Free
- Without Your Love
- Free Me
[עריכה] שיתופי פעולה עם אמנים אחרים
ב 1984, דלטריי הופיע ב Bad Attitude, שיר הנושא של אלבום שנכתב בידי מיטלוף, כאשר הם חולקים את השירה ביניהם.
ב 1992, הוא הופיע באלבום זוכה פרס הגראמי של להקת The Chieftain, ערב אירי: הופעה חיה בבית האופרה הגדול.
ב 2003, הוא סיפק קולות רקע ללהקת הת'ראש מטאל אנתרקס בשיר, Taking the Music Back, מאלבומם We've Come for You All. שיתוף הפעולה יצא לפועל על ידי חברתו של גיטריסט הלהקה סקוט איאן, שאמא שלה הייתה חברה של דלטריי ואשתו.
ב 2005 הוא ביצע קאבר יחד עם להקת הבנים McFly, לשיר של להקת המי My Generation, כחלק ממסע פרסום ל HMV.
ב 2006 הוא כתב את Highbury Highs, כמחווה להייבורי, ביתה של קבוצת הכדורגל ארסנל, וביצע אותו אחרי המשחק האחרון במגרש.
[עריכה] תפקידי משחק
ההופעה של דלטריי ביותר משלושים סרטים כללה תפקידים ראשיים: מקויקאר, שודד בריטי חמוש שהופך לעיתונאי, ושמו ג'ון מקויקאר; טומי, כנער "העיוור, החרש והאילם" טומי ווקר; וליסזטומניה, כמלחין ההונגרי פרנץ ליסט.
הוא הופיע על הבמה בהפקות הקוסם מארץ עוץ (כאיש הפח), במזמור חג מולד (כסקרוג'), ובהפקת הרדיו של ה BBC ישו כוכב עליון כיהודה איש קריות.
ב 1985 הוא שיחק בסדרת הטלוויזיה Buddy.
הוא שיחק במספר תפקידי טלוויזיה, ביניהם ב BBC Television Shakespeare, סדרת דרמת המשטרה החשבון, סדרת המדע הבדיוני גולשים בזמן כקול ארגוס ריקמן, כושפתלהב (Witchblade באנגלית) כ Father Del Toro, וגם היה אורח חוזר בסדרה איש הנצח כבן-אלמוות בשם הוג פיצקיירן, אחד מחבריו הקרובים של הדמות הראשית דאנקן מקלאוד. ב 2003 הוא אירח בערוץ ההיסוטריה תוכנית בשם היסטוריה קיצונית עם רוג'ר דלטריי.
[עריכה] פילמוגרפיה
- ליסזטומניה (פרץ ליסזט), 1975
- מורשת (קליב ג'קסון), 1975
- טומי (טומי ווקר), 1975
- המורשת (קליב), 1978
- מקויקר (ג'ון מקויקר), גם מפיק, 1980
- רצח: מקום אולטמבטיבי לגירושין, 1985
- השדכנית הקטנה (ג'ב מקלין), 1987
- אופרה בגרוש (זמר רחוב), 1989
- צדק קר (קית' גיבסון), 1989
- השיר של באדי (טרי קלארק); כתב גם את פס הקול והפיק, 1991
- אם מבטים יכלו להרוג (להב), 1991
- Lightning Jack (ג'ון ט. קולס), 1994
- ערפדלה (ולאד), 1996
- כמו שזה (קלוין), 1998
- נסיך אפל: הסיפור האמיתי של דרקולה (המלך ג'אנוס), 2000
- הכי טוב (רודני מארש), 2000
- רודפים אחרי הגורל (אנשי נחמיה), 2001
- com. בשביל רצח (בן), 2002
[עריכה] אותות כבוד
ברשימת המכובדים של העיר ניו-יורק שפורסמה ב31 בדצמבר 2004, הוענק לו תואר של מפקד של מסדר האימפריה הבריטית, בשל תרומותו למוזיקה, לתעשיית הבידור ולצדקה.
[עריכה] ראו גם
- ג'ופרי ג'וליאנו (1996). מאחורי עיניים כחולות: החיים של פיט טאונסנד. פינגווין ספרים, בע"מ.
- סטיב היי, רוג'ר דלטריי - ביוגרפיה, AllMusic.com
- דייוויד מ. ברלינג, הביוגרפיה של רוג'ר דלטריי, thewho.net
- היסטוריה קיצונית עם רוג'ר דלטריי, ערוץ ההיסטוריה
- מאט קנט, רוג'ר מופיע בגרסת כיסוי ל My Generation, פיט טאונסנד/המי
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רוג'ר דלטריי ב עשירי באפריל, כיסוי שנת 1975 במגזין הרולינג סטון.
- מדריך מיקום להמי
קטגוריות: זמרי רוק | זמרים | זמרים בריטים | מוזיקאי רוק | מוזיקאים | המי
