קרב מגידו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בסוף 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבש הצבא הבריטי את ירושלים. במהלך החודשים שלאחר מכן ניסו הבריטים להבקיע את קווי ההגנה הטורקיים, ממזרח לירדן, אך ללא הצלחה, והצבאות התייצבו זה מול זה במרכז הארץ, בערך בקו של השרון.
לאחר שהגרמנים פתחו במתקפת אביב באירופה, הועברו כוחות רבים לאירופה, ורק לקראת ספטמבר 1918 אלנבי היה ערוך למתקפה מכרעת, באמצעות דויזיות הודיות שהגיעו לסיוע. הצבא הטורקי היה בפיקודו של אוטו לימן פון סנדרס הגרמני, חיל האויר הטורקי היה בנחיתות מוחלטת ולחיל האויר הבריטי הייתה למעשה שליטה מוחלטת באויר.
ב-17 בספטמבר החל אלנבי בפעולות הסחה כדי להסתיר את כוונתו להבקיע את קוי ההגנה הטורקיים, בחזית המערבית ליד הים. יחידות בריטיות החלו לצעוד בגלוי במהלך היום במזרח החזית על גבעות הירדן, ובלילה הן חזרו בחשאי במשאיות לנקודת ההתחלה, וכך נוצר הרושם שהצבא הבריטי מרכז כוחות למתקפה. בנוסף, פורסמו ידיעות כוזבות על כך שהצבא יערוך מירוץ סוסים בעזה ב-19 בספטמבר. להגברת אפקט ההסחה החלו יחידות קומנדו בריטיות לתקוף את הטורקים ליד הירדן, וסייעו להן כוחות ערביים בפיקודו של לורנס איש ערב ממזרח לירדן.
ב-19 בספטמבר, לפנות בוקר, פרצו הבריטים בעזרת כוחות רגליים וחיל פרשים בחזית המערבית. הם הצליחו להפתיע את הטורקים, אף על פי שעריק הודי שעבר יום לפני כן לצד הטורקי סיפר לטורקים על התוכנית, שכן הטורקים לא האמינו לו. הפריצה הייתה דרך מגידו לעמק יזרעאל, עפולה ובית שאן.
בתוך כמה ימים הבקיעו הבריטים את הקווים הטורקיים בסיוע חיל האויר הבריטי ששיתק את קווי התקשורת והפציץ שיירות טורקיות שנסוגו. אלנבי כיתר את הטורקים שהחלו לסגת לכיוון הצפון, וזמן קצר לאחר מכן תורכיה נכנעה לכוחות הברית.
קרב מגידו נחשב לקרב הפרשים הגדול בהיסטוריה, ולקרב המכריע שהביא לסיום המלחמה נגד הטורקים, ובעקבותיו קיבל אלנבי תואר אצולה, "ויקונט אלנבי איש מגידו".
