פטר אלטנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פטר אלטנברג (9 במרץ 1859 - 8 בינואר 1919), היה סופר ומשורר וינאי, שהתפרסם ב"סקיצות בפרוזה", קטעים קצרצרים שפירסם. הוא נולד בשם ריכרד אנגלנדר, ואימץ לעצמו את הפסבדונים "אלטנברג" על שם עיר קטנה על נהר הדנובה - על פי השמועה, בעקבות רומן שהיה לו עם אישה מאותה עיר. אף כי הוא נולד למשפחה יהודית בורגנית (אביו היה סוחר) הוא הלך והתרחק ממשפחתו ואימץ לעצמו אורח חיים בוהמי; עד מהרה יצאו לו מוניטין בווינה כרודף שמלות ובטלן. אחרי כמה נסיונות נפל למצוא לעצמו עבודה נורמלית, ולאחר שנשר מלימודי משפטים ורפואה, הוא השיג לעצמו אישור בכתב מרופא כי הוא אינו יכול לעבוד במשרה קבועה בשל "רגישות-יתר של מערכת העצבים". מאז לא עבד עוד, והיה מעביר את רוב זמנו ב"קפה צנטרל" בווינה, לשם אף נשלחו דברי הדואר שלו.

באותן שנים, שנות מפנה המאה העשרים, הייתה וינה מרכז תרבותי חשוב, ואלטנברג מצא עצמו במרכזו של חוג אמנים מפורסמים (הידוע בכינוי וינה הצעירה), שעימם הוא עמד ביחסי ידידות קרובים - ביניהם היו קרל קראוס, גוסטב מאהלר, ארתור שניצלר, גוסטב קלימט, אלבן ברג ואדולף לוס, שהיה חברו הקרוב.

באותם ימים החל לכתוב את ה"סקיצות בפרוזה" (Prosaskizzen) שלו, מכתמים, קטעים וסיפורונים קצרים המציגים תמונה אימפרסיוניסטית של חיי התרבות בווינה. כמה מכתמים פואטיים שכתב על גב גלויות דואר הולחנו על ידי אלבן ברג בשם חמישה שירים על טקסטים של גלויות דואר מאת פטר אלטנברג.

את תהליך החיבור הוא תיאר במכתב לידידו ארתור שניצלר:

	ובכן, כיצד אני כותב?! בחירות מוחלטת, ללא מחשבה כלל. לעולם לא ידוע לי מראש הנושא שעליו אכתוב, ולעולם איני מהרהר בכך. אני נוטל לי נייר וכותב. אפילו את הכותרת אני כותב מייד ומקווה שייצא משהו שיש לו קשר כלשהו עם הכותרת. אדם חייב לתת בעצמו אמון מלא, לא לפגוע בעצמו, להניח לעצמו ליהנות נורא מהחיים, להימלט... מה שיוצא מכל זאת ללא ספק הוא מה שאצלי הוא אמיתי ועמוק. אם לא יוצא כלום, הרי שמלכתחילה לא היה שם שום דבר עמוק ואמיתי, ואם כך אין הדבר נורא.

הטקסטים של אלטנברג לעיתים קרובות נראים שטחיים ומנותקים רגשית, והמספר מצטייר כצופה מן הצד שאינו מעורב בנעשה. כמעט ואין ביצירותיו עלילה, כיוון שאין בהן דמויות ראשיות; נוסף לכך אין ביצירותיו כל "מסר", או הקשר חיצוני רחב.

רוב יצירתו של אלטנברג מורכבת מטקסטים קצרים אלה, שאינם בנויים במתכונת של שום ז'אנר ספרותי מוכר, ולעיתים קרובות מכונים "שירה בפרוזה". הם מזכירים תמונות רגעיות המציגות באופן תמציתי ודחוס פיסות מחיי החברה הווינאיים במפנה המאה. גאונותו הגדולה של אלטנברג מתבטאת הכך שהוא הצליח ב"משיחות מכחול" מעטות בלבד ליצור תמונה מדויקת ועשירה; באמצעות רמזים קצרים שהוא מפזר לקורא המוכן לקרוא גם בין השורות, הוא יוצר פנורמה של החברה ורשת שלמה של קשרים בין דברים מנותקים זה מזה לכאורה.

אלטנברג אינו מנסה להתאים את החיים לאידאולוגיה כלשהי, אלא מראה אותם בכל צבעוניותם ומורכבותם רבת-הסתירות. בסקיצות שלו יש תפקיד נרחב לביטויים חושיים - צבעים, ריחות, קולות. בכך הוא מתגלה כאחד ממייצגי האימפרסיוניזם החשובים ביותר בספרות.

למרות הצלחתו הרבה נשאר מצבו הכלכלי של אלטנברג תמיד רעוע, וחבריו נדרשו לבוא לעזרתו - בין השאר גם לוס וקראוס. בעשר שנותיו האחרונות הוא בילה את רוב זמנו במוסדות לגמילה מאלכוהוליזם ובבתי-מרפא למחלות נפש. הוא נפטר ב-1919. מבחר מיצירותיו תורגם לעברית בידי גרשון שופמן, שהושפע ממנו עמוקות.