מרינה צבטייבה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרינה איבנובנה צבטייבה (Мари́на Ива́новна Цвета́ева) (8 באוקטובר 1892 – 31 באוגוסט 1941) – משוררת וסופרת רוסית. מן החשובים שבמשוררי "תור הכסף" בשירה הרוסית, ומן הכותבים המקוריים בספרות הרוסית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
נולדה במוסקבה למשפחת אנשי תרבות ואמנות. התייתמה מאמה בגיל 13. למדה במוסקבה, לאחר מכן בשווייץ גרמניה וצרפת.
ספר שיריה הראשון "אלבום ערב" (1910) משך את תשומת לבו של המשורר והמבקר הספרותי מקסימיליאן וולושין. וולושין הזמין את צבטייבה לביתו בקוקטבל שבקרים, בו נהג לארח אנשי תרבות ואמנים.
בקוקטבל צבטייבה הכירה את סרגיי אפרון, לו נישאה ב-1912. צבטייבה אהבה את אפרון במשך כל חייה, על אף מערכות היחסים הרבות שניהלה.
ב-1914 בעלה התנדב לצבא הרוסי, לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הצטרף אל הכוחות הלבנים. צבטייבה חייתה לבדה במוסקבה, סבלה ממחסור חמור, איבדה את הקטנה מבין שתי בנותיה.
ב-1922, לאחר שנודע לה שבעלה בחיים, יצאה אליו לברלין. לאחר מכן הזוג חי בפראג, וב-1925, לאחר הולדת בנם, הם עברו לפריז.
בשנות ה-30, בעלה של צבטייבה שינה את דעותיו הפוליטיות, החל לתמוך בברית המועצות ואף סייע לפעילות הריגול של ה-נ.ק.ו.ד.. ב-1937 הוא הואשם בכך שלקח חלק בהתנקשות בסוכן סובייטי לשעבר, נאלץ לעזוב את צרפת ושב לברית המועצות. עקב כך, צבטייבה הוחרמה על ידי קהילת המהגרים הרוסים בפריז.
ב-1939 היא שבה לברית המועצות בעקבות בעלה. אולם אלה היו שנות הטיהורים הגדולים של סטלין ומשפחתה צבטייבה לא נמלטה מהם - בעלה נעצר ונורה, בתה נעצרה והייתה בכלא במשך 8 שנים.
עם כניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השניה, ב-1941, צבטייבה ובנה פונו ליילבוגה שבטטרסטאן. כל נסיונותיה להשיג עבודה נכשלו, ומתוך יאוש היא איבדה את עצמה לדעת בתליה. נקברה ביילבוגה, אולם מקום קבורתה המדוייק איננו ידוע.
[עריכה] יצירה
שירתה של צבטייבה מאופיינת במתח רומנטי, אינטנסיביות לשונית (מה שעושה אותה לקשה מאוד לתרגום), אקספרסיביות גבוהה.
המוטבים הרווחים בשירתה הם הבדידות, הטרגיות שבאהבה, הקונפליקט בין השגרה לבין חיי הנפש, מקומו של המשורר כנביא המנודה מן החברה.
צבטייבה כתבה שירים קצרים ומחזורי שירים רבים, שרק חלק מהם פורסמו באוספים שיצאו בחייה. כמו כן כתבה מספר פואמות - חלקן מבוססות על מוטיבים הלקוחים מן הפולקלור הרוסי ("מלך-בתולה", 1922; "הנער", 1924) והאירופאי ("לוכד החולדות", 1925), עלילותיהן של האחרות לקוחות מחייה שלה ("פואמת ההר" ו"פואמת הסוף", 1924).
כמו כן כתבה מספר מסות ומאמרים על שירה ומשוררים בני זמנה, ועל יצירתו של פושקין שהיה נערץ עליה (היא אף הקדישה לו מחזור שירים).
