מוריס אוטריו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוריס אוטריו (Maurice Utrillo) ‏ (25 בדצמבר 1883 – 5 בנובמבר 1955) היה צייר צרפתי.

[עריכה] חייו

מוריס אוטריו נולד בפריז לסוזן ולאדון, אקרובטית-קרקס לשעבר שהייתה אז בת שמונה עשרה. האם, שהתגוררה בדירה עלובה ברובע מונמרטר, התפרנסה כדוגמנית ששימשה מודל לציירים והייתה גם ציירת לא מצליחה. על אביו אין מידע מדויק.

אוטריו, שלא חי במשפחה תומכת ואוהבת (אמו נהגה מגיל צעיר להשקותו יין מהול במים במקום חלב) נעזב בילדותו על ידי אמו, וסבתו היא שגידלה אותו. הוא לא סיים בית ספר ולא הצליח למצוא עבודה מסודרת, וכבר בגיל מוקדם החל לשתות משקאות חריפים שפגעו בבריאותו. בגיל 17 נחשב למקרה אבוד של אלכוהוליזם חסר מרפא. כדי לגמול אותו מהרגלי השתייה שלו, לימדה אותו אמו לצייר. היא לא השיגה את מטרתה אך הצליחה לעורר את כישרונו. ב-1909 שוטט אוטריו עגום ונדכא בסמטאות פריז, מבלי יכולת לתקשר עם אנשים. בתקופה זו צייר כדי למצוא פורקן ליגונו ולפעמים כדי לקבל בקבוק יין עבור תמונה. תמונותיו הפשוטות מצאו חן בעיני אנשים וגם סוחרי אמנות רכשו אותם. מוריס החולני נכנס ויצא תכופות ממוסד זה או אחר לחולי רוח.

רק בסוף מלחמת העולם הראשונה גילתה פריז את אוטריו במידה הראויה לו, ונערכו מספר תערוכות מוצלחות שלו. הייתה סביבו תכונה רבה, ומבקרים וידידים חיזרו על פתחו. בשנת 1934 הוענק לו אות לגיון הכבוד. ב-1953 הוא התחתן, ואשתו, לוסי וסינט, השגיחה על רכושו ודאגה שלא יחזור שוב לטיפה המרה.

[עריכה] יצירתו

אוטריו החל לצייר בשנת 1903. ציוריו פשוטים לכאורה, כי הוא נמנע מכל עיוותי הצורה שבאמנות החדשה. אף-על-פי-כן הם טבועים בחותם אישי ופיוטי. עבודותיו מצטיינות בסגנון מיוחד כך שאי אפשר לשייך אותו לשום לזרם אמנותי מוכר. ביצירתו גנוז וידוי של נפש רגישה, המחיה את פרברי פריז הנידחים.

את סגנונו נהוג לחלק לשלוש תקופות עיקריות:

• 1904-1910 - מונמאני (Montmagny)

ציוריו הראשונים של אוטריו היו כהים. הוא הרבה לצייר מוטיבים ארכיטקטוניים, תמונות רחוב ומבנים. לאלפי התמונות שצייר באותה תקופה מכנה משותף בולט: בכל בניין או בית צייר אוטריו חלונות פתוחים, דומים למלבנים אפלים - כעין פצעים שחורים פעורים בטיח הבהיר של הקירות. החלונות, אשר מספקים בדרך כלל רמז כלשהו על החיים בתוך הבתים, הם אטומים ושחורים אצל אוטריו. חלונות אלה מספרים על בדידותו ועל גורלו העגום — המקור הטראגי הוא הסיבה לאופיים הלירי של ציוריו. הוא מצליח להעניק הוד לחפצי היומיום האפורים, שעובר אורח רגיל לא היה שם לב אליהם. יש המוצאים בציוריו השפעה של ציירים מאותה תקופה שבה הייתה אמו ביחסים טובים איתם. מפיסארו למד את השימוש בשכבות צבע דשנות; השפעתו של סיסלי על ציוריו מתגלה בעדינותם של גוני צבע שהשתמש בהם לציורי נופים, ומסזאן הוא לקח את הבניינים המוצקים. תקופה זו נקראת "מונמאני" על שם הרובע הפריזאי בו התגורר, ונותרו ממנה 50 תמונות המעידות על הקשר שלו עם הציור האימפרסיוניסטי.

• 1910-1914 התקופה הלבנה

תקופה זו כוללת סדרה ארוכה של יצירות מופת. צבעי לוח הציור שלו מתבהרים, ומעתה שולטים בבדיו הצבעים לבן, שחור ומעט כחול. כאן מורגשת התבגרותו של האמן, ששולט היטב בטכניקה שלו ומחפש את הפינות השקטות, העזובות.

• 1922-1955 התקופה הצבעונית

בתקופה הצבעונית שלו מופיעים בציוריו של אוטריו כתמי מכחול רעננים וספוגי חיים; קירות הבתים מוקמים רק באמצעות כתמי צבע רחבים. בתקופה זו הוא צייר ציורים שמחים באווירה של ציפייה והרמוניה צבעונית.