מולייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מולייר

ז'אן-בטיסט פוקלן, שנודע כמולייר (15 בינואר 1622 - 17 בפברואר 1673), היה מחזאי, במאי ושחקן צרפתי.

אביו של מולייר, ז'אן פוקלן, היה "רפד ודקורטור" בארמון המלכות והוריש לבנו תואר זה. אימו של מולייר נפטרה בעודו בן עשר שנים. עם סיום לימודיו בבית הספר של המסדר הישועי שבפריז, פנה מולייר ללימודי משפטים בעיר אורליאן וסיים אותם עם התואר "ליצנציאט" (מוסמך).

ראשית דרכו של מולייר בתיאטרון קשורה בשמה של השחקנית מדלן בז'ר. מולייר הכיר את מדלן בערך בשנת 1640. בשנת 1643 החליט מולייר להתמסר כליל לתיאטרון. בתחילת דרכו כשחקן, הוא ומדלן שכרו מבנים ציבוריים, בעיקר מגרשי טניס, להצגת המחזות. לבסוף, ביוני 1643 קם "התיאטרון המהולל" בהשתתפותם של מולייר, מדלן ושני אחיה. לאחר זמן קצר התברר כי אין בכוחו של התיאטרון החדש להתחרות עם הלהקות המנוסות ששהו אז בפריז. "התיאטרון המהולל" נסגר ומולייר נאסר בגין חובות, עד שאביו נחלץ לעזרתו. אולם, להקת מולייר-בז'ר המשיכה להתקיים ובשנת 1645 יצאה למסע הופעות ברחבי צרפת שנמשך 13 שנה.

בשנת 1650 מולייר וִיתר על התואר "רפד ודקורטור" של המלך לטובת אחיו הצעיר ז'אן. ב- 1653 פגש מולייר בנסיך מקונטי (שהיה מושל חבל לאנגדוק שבדרום צרפת), שהפך לפטרונו. להקתו זכתה בתואר הנכבד "שחקני הנסיך דה-קונטי" ובמשכורת קבועה מהנסיך. אך ב- 1655 הצטרף הנסיך מקונטי לאויביו של מולייר. ב- 1658 מולייר החזיר את להקתו לפריז, שם הציגה בפני המלך את מחזהו המבדח "האוהב המאוכזב" ואת הטרגדיה "ניקומדס" של פייר קורניי,וב- 1659 את המחזה "הענוגות הנלעגות" שוב בנוכחותו של המלך לואי ה-14 הצעיר ואנשי חצרו. מולייר כבש את לבו של המלך במשחקו והמלך העניק לו את חסותו. להקת מולייר קיבלה מעמד של "להקת המלך".

בשנת 1662 נשא מולייר לאישה את ארמנד בז'ר בת ה-20 שהייתה בתה של מדלן. באותה שנה מולייר העלה על הבמה את המחזה "בית ספר לנשים". בשנת 1664 הועלה על הבמה המחזה של מולייר "טרטיף". מחזה זה קומם את אנשי הדת נגד מולייר ונאסר עליו להציגו בפני הציבור, אך המחזה הוצג בפני המלך ואנשי חצרו בארמון המלכות. בשנת 1665 לקה מולייר בשחפת, מחלה שסבל ממנה במשך כל ימי חייו הנותרים. על אף מחלתו המשיך מולייר לכתוב מחזות ולשחק בהם בעצמו - יתר על כן, בתקופה זו יצר את מרבית יצירותיו החשובות. בשנת 1666 הועלה על הבמה המחזה "שונא הבריות", ובשנת 1668 - "הקמצן". בשנת 1669 בוטל האיסור על הצגת המחזה "טרטיף", דבר שהיווה ניצחון של מולייר על רודפיו. בשנת 1672 נפטרה מדלן בז'ר, השחקנית הוותיקה של מולייר.

מולייר התמוטט על הבמה ב-17 בפברואר 1673 כששיחק את תפקיד החולה במחזה האחרון שלו "החולה המדומה". הוא נלקח לביתו ונפטר שם באותו יום. שלטונות הכנסייה סירבו לערוך לו הלוויה דתית, והוא נקבר בלילה בנוכחותם של מאות אנשים.

לבסוף, אחרי שאשתו של מולייר ארמדן בז'ר שיכנעה את המלך לקבור את בעלה בכבוד, הוא נקבר כראוי. מצבה בבית קברות בפריז מסמלת את מותו של מולייר, אך אנשים רבים מאמינים שמקום קבורתו המקורי והאמיתי אינו ידוע.

[עריכה] יצירותיו

מחזותיו הראשונים של מולייר הושפעו מן הקומדיה האיטלקית של זמנו. מולייר הושפע גם מן הפילוסופים, המשוררים והמחזאים של העת העתיקה, כמו לוקרטיוס וטרנטיוס. מולייר כתב קומדיות בנושא מעמדה של האישה בצרפת של זמנו, כמו "הענוגות הנלעגות", "בית הספר לנשים", "בית הספר לבעלים" ו"הנשים החכמות". הוא כתב גם קומדיות בלט לבקשתו של המלך לואי ה-14 כמו "האוהבים הנפלאים" ו"גם הוא באצילים". אך יצירות המופת של מולייר הן אלה המטפלות באופי האדם, כמו "טרטיף", "שונא הבריות" ו"הקמצן". במחזות אלה מולייר חשף את הצביעות ששררה בחוגי החברה הגבוהה, השלטון ובחוגים הדתיים בצרפת של זמנו, ובמיוחד את הצביעות המתחסדת במעטה של דת. בסגנונו העוקצני והסטירי הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של המתחסדים למיניהם, המתחנפים והמעמידים פנים. במקום לכעוס הוא לגלג עליהם, דבר שהיווה ביקורת קשה יותר מן הכעס. לכן, הוא עורר את חמתם של חוגי החברה הגבוהה והחוגים הדתיים.

מולייר מעולם לא תקף את הנצרות במחזותיו, אך התעוררו ויכוחים בציבור בדבר נאמנותו הדתית. כך למשל, עם העלאתו על הבמה של המחזה "טרטיף" במאי 1664 פסח המלך לואי ה-14 על שני הסעיפים. מצד אחד אסר על העלאת המחזה על הבמה בפרהסיה, אולם העלים עין מהצגתו במסגרות פרטיות. רק ב- 5 בפברואר 1669 הרשה המלך למולייר לשוב ולהציג בפני הציבור את המחזה "טרטיף" בגירסתו המלאה. מאז זכה מחזה זה במספר הצגות רב יותר מכל מחזה של מולייר.

האמת ניצחה את כל "הטרטיפים" שביקשו לגונזה. בשנת 1673 יצאו לאור 17 כרכים שכללו את כל מחזותיו של מולייר.