לימפומת הודג'קין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לימפומה ע"ש הודג'קין, שנקראה בעבר גם "מחלת הודג'קין" היא סוג לימפומה שתוארה לראשונה על ידי תומאס הודג'קין בשנת 1832. היא מאופיינת על ידי המצאותם של תאים חריגים הנקראים תאי ריד-סטרנברג.
תוכן עניינים |
[עריכה] אפידמיולוגיה
בניגוד לסוגים אחרים של לימפומות בהם השכיחות עולה עם העלייה בגיל, ללימפומת הודג'קין ישנה עקמות שכיחות דו-מצבית. כלומר, השכיחות המירבית של המחלה מתרחשת עבור שתי קבוצות גיל שונות. הקבוצה הראשונה היא קבוצת הגילאים שבין 15-35 והשנייה היא גילאי 50 ומעלה. לימפומה זאת שכיחה יותר בקרב גברים. שכיחות לימפומה זאת היא ארבעה מקרים בשנה על כל מאה אלף איש, המהווה קצת פחות מאחוז מכלל מקרי הסרטן בעולם.
[עריכה] סימפטומים
התסמין הנפוץ ביותר הוא קשרי לימפה מוגדלים ללא הרגשת כאב, לרוב באזור הצוואר. גם קשרי הלימפה בחזה מושפעים לעיתים תכופות, מצב אותו ניתן לאבחן בעזרת צילום רנטגן. תסמין נוסף הוא הגדלה של הטחול בכ 30% מהמקרים, כאשר ברובם לא מדובר בהגדלה מאסיבית. גם הכבד עשוי לגדול בכ 5% מן המקרים. כשליש מהחולים בלימפומת הודג'קין עשויים לסבול מהתסמינים המערכתיים הבאים: חום, הזעת לילה, ירידה במשקל, גרד או עייפות. ירידה במשקל, חום והזעת לילה המאפיינים גם לימפומות שאינן הודג'קין נקראים תסמינים מסוג B.
[עריכה] אבחון
יש לאבחן את לימפומת הוג'קין ולוודא שלא מדובר בסוגים אחרים של סרטן, או בגורם אחר להגדלת קשרי הלימפה כמו זיהומים שונים. הדרך המקיפה ביותר לאבחון היא על ידי ביופסיה. גם בדיקות דם נערכות לשם הערכת תפקודם של איברים מרכזיים, איתור מרבצים לימפטיים, והערכת בטיחות טיפולי כימותרפיה. נהוג להשתמש גם בשיטות הדמיה נוספות, לרוב בטומוגרפיית פליטת פוטונים (PET SCAN) כדי לאתר מרבצים לימפטיים נוספים.
[עריכה] שלבי הלימפומה
לאחר אבחון קיומה של הלימפומה ייקבע שלב המחלה. החולה יעבור סידרת בדיקות שתקבענה אילו אזורים בגוף מושפעים. הבדיקות תכלולנה תיעוד של ההיסטולוגיה, בדיקה גופנית, בדיקות דם, צילום חזה, הדמיות CT או MRI של החזה, הבטן ואגן הירכיים, וביופסיית מוח עצם. החולה יעבור גם טומוגרפיית פליטת פוטונים (Pet Scan). בעבר השתמשו בשיטות חודרניות כגון פיום בטן (לפרוטומיה) המאפשרת סריקה ויזואלית של פנים חלל הבטן במטרה לאתר גידולים. שיטות חודרניות כמו פיום בטן ולימפאנגיומה מבוצעות כיום לעיתים רחוקות, שכן ההתקדמות בשיטות ההדמיה הפכה אותן לבלתי נחוצות.
בהתבסס על הממצאים שיעלו בבדיקות יקבע שלב המחלה, בסולם בו ארבע דרגות חומרה אפשריות (I-IV). קביעת השלב תתבסס על השיקולים הבאים:
- מספר בלוטות הלימפה הנגועות ומיקומן.
- נוכחות בלוטות נגועות מצד אחד או משני צידי הסרעפת.
- התפשטות המחלה לאיברים מחוץ למערכת הלימפטית כמו הטחול או הכבד.
כאשר הלימפומה מלווה בתסמינים מערכתיים תתווסף לשלב גם האות B. במקרה של היעדרות תסמינים מערכתיים תתווסף האות A.
בשנת 1996 מחקר מאומץ ורחב היקף העלה שבעה מאפייני אבחון שיכולים לחזות בצורה מדוייקת את אחוז ההצלחה של טיפול קונבנציונאלי בחולי לימפומת הודג'קין. אחוז החולים שלא סבלו מהופעה חוזרת של הלימפומה עומד על 84% וזאת במקרה ולא מאובחן אף אחד משבעת המאפיינים. המצאותו של כל מאפיין מורידה מסיכוי החלמה זה 5%.
[עריכה] טיפול
חולים בשלב מוקדם (IA or IIA) מטופלים ביעילות בטיפול קרינתי, למרות שגם במקרים אלו נעשה לפעמים שימוש בכימותרפיה. חולים בשלב מתקדם יותר (III, IVA, or IVB) מטופלים בכימותרפיה. חולים בכל שלב עם הצטברות מאסיבית בחזה מטופלים בשילוב של טיפול קרינתי וכימותרפיה.
הטיפול הנפוץ ביותר כיום הוא שילוב של כימותרפיה עם ארבעת התרופות: אדריאמיצין, בלאומיצין, וינבלסטין ודקרבזין (ABVD). טיפול זה פותח באיטליה בשנות השבעים ונמשך בדרל כלל בין שישה לשמונה שבועות, אך לפעמים גם יותר. טיפול נוסף וחדיש יותר הוא ה סטנפורד V שנמשך בדרך כלל מחצית מזמן טיפול ה ABVD, אך כולל טיפולי כימותרפיה אינטנסיביים יותר ולפעמים גם טיפולי הקרנה.
בעזרת טיפול הולם מעל 85% ממקרי לימפומת הודג'קין ניתנים לריפוי.
אחוזי ההחלמה הגבוהים אצל חולי לימפומת הודג'קין העלו למודעות תופעה מעוררת דאגה בכל הקשור להשפעות ארוכות הטווח של הטיפולים. השפעות אלו כוללות התפתחות של מחלות לב ריאה, סרטן הדם, לימפומות וגידולים ממאירים נוספים. לכן, חולים בשלבים ראשוניים מקבלים כיום טיפולים כימותרפיים מקוצרים והקרנות בעוצמה מופחתת.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מחלת הודג'קינס, באתר של האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ולרדיותרפיה.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
