כיסא חשמלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכיסא החשמלי הוא מתקן ששימש בארצות הברית במהלך המאה ה-20 להוצאה להורג של פושעים שנגזר עליהם עונש מוות. השימוש הראשון בכיסא חשמלי היה בסוף המאה ה-19, ונראה שעם תחילת המאה ה-21 הולך ונעלם השימוש באמצעי זה. הכיסא החשמלי שימש להוצאות להורג גם בפיליפינים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הכיסא החשמלי המעשי הוא פרי המצאתו של הרולד בראון. בראון הועסק על ידי תומאס אדיסון במחקר שוק חשמלי ופיתוח הכיסא החשמלי. בשל תמיכתו של אדיסון בעבודתו של בראון, יש המייחסים בטעות את ההמצאה לאדיסון. התכנון של בראון התבסס על זרם חילופין, שהתגלה זה מכבר כמתחרה לזרם הישר, היעיל-פחות להעברה.
מדינת ניו יורק הקימה בשנת 1886 ועדה כדי למצוא שיטה חדשה והומנית יותר להוצאה להורג שתחליף את התלייה. גם אדיסון וגם וסטינגהאוז, שהתחרו ביניהם על הטכניקה להובלת חשמל, לא רצו שהאמצעים החשמליים שלהם יבחרו, שכן הם פחדו שהצרכנים לא ירצו בבתיהם את אותו סוג של חשמל המשמש להריגת פושעים.
כדי להוכיח שזרם חילופין עדיף לשם הוצאה להורג, הרגו בראון ואדיסון בעלי חיים רבים, ביניהם פיל קרקס, בעת שבחנו את אב-הטיפוס שלהם. הם אף ערכו הדגמות של הוצאות להורג של בעלי חיים לעיני התקשורת כדי לוודא שדווקא זרם החילופין יקושר להוצאה להורג בחישמול. רוב הניסויים הללו נערכו במעבדתו של אדיסון בווסט אורנג' שבניו ג'רסי בשנת 1888.
הניסויים הצליחו להשיג את מטרתם, והוועדה אכן אמצה בשנת 1889 את הכיסא החשמלי המופעל בזרם חילופין. [1]
הנידון למוות הראשון שהוצא להורג בעזרת כיסא חשמלי היה ויליאם קמלר בכלא אובורן בניו יורק ב-6 באוגוסט 1890. האישה הראשונה שהוצאה להורג בכיסא החשמלי הייתה מרתה פלייס, שהוצאה להורג בכלא סינג סינג ב-20 במרץ 1899. תוך זמן קצר, הפך הכיסא החשמלי לאמצעי המוביל בהוצאות להורג בארצות הברית, ונשאר כזה עד אמצע שנות השמונים, למרות הפופולריות הגואה של תא הגזים החל בשנות החמישים.
[עריכה] השיטה
הנידון למוות נקשר לכיסא, כשאלקטרודה אחד מחוברת לראשו ואלקטרודה נוספת מחוברת לרגלו. זרם החשמל הופעל לפחות פעמיים למספר דקות, תלוי במוצא להורג. בתחילה הועבר זרם החשמל במתח של 2,000 וולט כדי לשבור את ההתנגדות של העור ולגרום לאובדן הכרה (באופן תאורטי). אז ניתן להשתמש במתח נמוך יותר כדי למנוע בערה. עוצמת הזרם המועבר בגוף הוא 8 אמפר. גופת המוצא להורג התחממה עד לטמפרטורה של 59° צלזיוס והזרם החשמלי גרם נזק רב לאברים הפנימיים.
באופן תאורטי, אובדן ההכרה אמור להתרחש תוך חלקיק שנייה. בפועל, היו דיוווחים על ראשי נידונים שעלו בלהבות, על שנאים שנשרפו, ועל כך שנידונים למוות, זועקים מכאב, הונחו על רצפת חדר ההוצאה להורג בעוד הכיסא מתוקן. בשנת 1946 הכיסא כשל בהוצאה להורג של וילי פרנסיס, שלפי הדיווחים זעק "עצרו! תנו לי לנשום!" ("Stop it! Let me breathe!") בעת שבוצע נסיון ההוצאה להורג. התברר שהכיסא (הנייד) הותקן שלא כהלכה על ידי אחראי שיכור. התיק הובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, כשפרקליטיו של פרנסיס טוענים למרות שפרנסיס לא מת, הוא למעשה הוצא להורג. הטיעון נדחה, ופרנסיס הוצא להורג בשנית בכיסא החשמלי בשנה שלאחר מכן.
נוסף על כך, בלי קשר לאיכות ההוצאה להורג, חלק מעור הנידון נשרף תמיד ותפקידו של השומר שעליו להפריד את העור השרוף והנוזל אינו נעים, בלשון המעטה. הנידון גם מאבד את השליטה על השרירים לאחר מכת הזרם הראשונית מה שגורם לאיבוד השליטה על הסוגרים ולכך שהנידון מטיל את מימיו ואת צרכיו ללא שליטה על הרצפה מתחת לכיסא. בשל כך שונו מעט הכיסאות החשמליים המודרניים - הם רופדו, וצוידו בחגורות בטיחות כמו במכוניות.
[עריכה] ירידת קרנו של הכיסא החשמלי
לאחר שטקסס אמצה את זריקת הרעל כאמצעי הוצאה להורג בשנת 1982, הלך ופחת השימוש בכיסא החשמלי. נכון לשנת 2004, רק אלבמה, פלורידה, נברסקה, דרום קרוליינה, טנסי ווירג'יניה מאפשרות הוצאה להורג בכיסא חשמלי. בכל המדינות פרט לנברסקה הנידון יכול לבחור בזריקת רעל.
הכיסא החשמלי זכה לביקרות בשל מספר מקרים בהם הנידון לא מת מייד אלא נדרשו מספר מכות חשמל כדי להורגו. בשל כך נטען שזהו עונש אכזרי ויוצא דופן ולפיכך עומד בניגוד לחוקת ארצות הברית. בנסיון לענות לטענות אלו, שונה נוהל השימוש בכיסא החשמלי בנברסקה כך שדרך גופו של הנידון מועבר זרם במתח של 2,450 וולט למשך 15 שניות; ואז, לאחר 15 דקות, בודק חוקר מקרי מוות את הגופה למצוא אם יש בה סימני חיים (בעבר הועבר זרם במתח של 2,450 וולט למשך 8 שניות, ואז הפסקה של שנייה, ולאחריה 22 שניות של 480 וולט. לאחר הפסקה בת 20 שניות חוזרים על התהליך שלוש פעמים נוספות). נברסקה ממשיכה לאפשר רק הוצאה להורג בכיסא חשמלי בעיקר בשל פעולתם של מתנגדי עונש המוות בבית המחוקקים שלה. הם מקווים שייקבע שהוצאה להורג בדרך זו היא עונש אכזרי ויוצא דופן, ואז תישאר המדינה ללא אמצעי חוקי לביצוע עונש מוות אם זריקת הרעל לא תהפוך לחוקית.
