יהדות בולגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הקהילה היהודית בבולגריה קיימת ככל הנראה כבר מתקופת האימפריה הרומית. קיימת טענה כי עבדים יהודים הגיעו לבלקן לאחר שעברו דרך אסיה הקטנה. עדות מסייעת לכך נמצאת ברצפת פסיפס עתיקה שנמצאה בשרידי בית כנסת בעיר העתיקה בפלובדיב ואשר מתוארכת למאה השנייה או השלישית לספירה.

[עריכה] יהדות בולגריה במלחמת העולם השניה

בשנות השלושים של המאה העשרים התחזקו הקשרים שבין בולגריה ובין גרמניה הנאצית. תנועות פאשיסטיות, זכו לפופולריות כאשר קראו להחזרת שטחי בולגריה שנלקחו ממנה במלחמת הבלקן. המסרים של תנועות אלו כללו גם תמיכה במשטר הנאצי הגרמני ואנטישמיות. גם המלך בוריס השלישי ששלט אז בבולגריה, השתייך למשפחה ממוצא גרמני ונטה, באופן טבעי, לצד הגרמני. ב-20 בספטמבר 1939 נופצו חלונות ראווה בחנויות היהודים במרכז סופיה. למרות מחאת הארגון המייצג של היהודים בבולגריה, תגובות המשטרה והשלטונות לארוע היו מתונות ביותר.

בספטמבר 1939 גורשו מבולגריה כ-4,000 יהודים שהיו בעלי נתינות זרה ו-400 פליטים יהודים חסרי נתינות נשלחו לגבול התורכי ולאחר סבל רב ומעשי התעללות מצד שומרי הגבול מצא חלק מהם את דרכו אל אניית המעפילים סלבדור [1] אשר טבעה בדצמבר 1940 מול חופי תורכיה ורוב נוסעיה טבעו. הממשלה הבולגרית גם הודיעה לגרמניה כי אין לה התנגדות לכך שיהודים בעלי נתינות בולגרית, שנמצאו באותה עת במדינות אירופה שנשלטו על ידי הנאצים, יגורשו למזרח.

ב-23 בינואר 1941 נחתם ופורסם "החוק להגנת האומה", חוק שפגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. היוזמה לחוק החלה עוד ביולי 1940 והובילו אותה שר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי וראש המחלקה המשפטית במשרדו אלכסנדר בלב. קדמה לפרסום החוק פעילות נרחבת של ראשי הקהילה היהודית שיצאו בצורה מאורגנת, אך חשאית, למסע שכנוע כנגד החוק הצפוי. הם הצליחו לגייס יהודים בעלי השפעה שנפגשו עם כל חברי הפרלמנט והשרים וניסו לשכנעם להתנגד לחוק. צעדים אלו נחלו הצלחה חלקית בכך שחלק מדעת קהל, בייחוד מצד האינטליגנציה הבולגרית (כגון ארגון עורכי הדין וארגון הרופאים), התנגד בפומבי לחוק. מצד שני היו גופים וארגונים אחרים אשר תמכו בחוק ובסופו של דבר, לאחר דיונים סוערים באספה הלאומית, חתם המלך על החוק. בנוסף לכל ההגבלות שהיו בחוק, גויסו כחודש לאחר קבלתו, כל הגברים היהודים בגילאים 20-40 למחנות של עבודות כפייה שעסקו בסלילת כבישים בחלק המזרחי של המדינה. במקביל, הורעו מאוד תנאי חייהם של יהודי בולגריה. הוטלו עליהם איסורים שונים שמנעו למעשה את השתתפותם בכל הפעילות הכלכלית, החברתית והתרבותית במדינה.

ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה לברית הפאשיסטית הנאצית, בדומה לרומניה, הונגריה וסלובקיה שהצטרפו לברית זאת בנובמבר 1940. בתמורה להצטרפותה סופחו אליה שטחי תראקיה ומקדוניה שנלקחו מיוון ומיוגוסלביה שנכבשו על ידי הגרמנים. בתחילת 1942, בעקבות ועידת ואנזה הוחל במשרד הפנים הבולגרי בתכנון הטיפול ב"שאלה היהודית" בדומה לפתרון הסופי שתוכנן על ידי הנאצים לשאר אירופה. לשם כך הפכה המחלקה שבראשות בלב ל"נציבות לעניינים יהודיים" והחלה בפעולות מסודרות ונרחבות לגירוש היהודים למחנות ההשמדה בפולין. מטרה נוספת של השלטונות הבולגריים הייתה השתלטות על הרכוש שהיה ברשות היהודים. תחילה עמדו להיות מגורשים 12,000 יהודי מקדוניה ותראקיה שכאמור סופחו לבולגריה ולא נחשבו כנתינים בולגרים.

בינואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, בשם ממשלת בולגריה, על הסכם חשאי עם גרמניה, להעברת 20,000 יהודים ל"אזורים הגרמניים במזרח". בהסכם לקחה על עצמה ממשלת בולגריה את כל הנושא הלוגיסטי של הגירוש כולל ההוצאות הכרוכות בו וכולל תשלום לגרמניה על כל יהודי מגורש. כוונתו של בלב הייתה להשלים את מספר היהודים שבהסכם על ידי משלוח של יהודים מבולגריה גופא. הוכנו רשימות שמיות של 2,000 מיהודי הערים הסמוכות למקדוניה, בהן רוכזו כבר יהודי מקדוניה ותראקיה ושל 6,000 יהודים משכבת העילית ומנהיגות יהודי בולגריה. הכנת הרשימות התבצעה בסודיות גמורה שכן היה ברור שקיימת התנגדות בקרב העם הבולגרי ובקרב נציגיו בפרלמנט למהלכים אלו.

ב-4 במרץ 1943 החל מבצע גירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה והם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. שילוח 8,000 יהודי בולגריה הראשונים למזרח תוכנן לליל ה-9 במרץ. למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה דרך מספר מקורות והגיע לידי הנהגת הקהילה היהודית. אחד ממנהיגי הקהילה פנה אל סגן יו"ר הפרלמנט, דימיטר פשב שהיה בן כיתתו וידידו וסיפר לו על התוכנית הסודית. לאחר שפשב וידא את אמיתות הידיעות (שעמדו בניגוד לסיכום שהיה ידוע להנהגה הבולגרית) הוא זימן למשרדו ב-9 במרץ כמה חברי פרלמנט ממתנגדי תוכנית הגירוש ואת שר הפנים גברובסקי שהיה פטרונו של בלב. הוא חשף בפניו את גילוי המזימה ודרש ממנו לבטל את מבצע הגירוש תוך כדי איום בקיום דיון בפרלמנט שיביא להפלת הממשלה. גברובסקי נאלץ להורות על "דחייה זמנית" של הגירוש ועל עצירה מיידית של כל הפעולות שעמדו להתבצע באותו ערב בכל רחבי בולגריה.

הצלחתם של פשב ותומכיו עודדה אותם להמשיך במאבק והם יזמו עצומה שעליה חתמו אנשי ציבור רבים שהיו מזוהים עם תמיכה במדיניות הממשלה, עצומה שקראה לממשלה להפסיק את הצעדים נגד היהודים ולהתחייב שלא לגרשם. בעקבות העצומה והדיון הציבורי שהיא עוררה, פוטר דימיטר פשב ממשרתו כסגן יו"ר הפרלמנט ולמעשה סיים בכך את חייו הפוליטיים.

גם הכנסייה בבולגריה התנגדה לאורך כל המלחמה לצעדי השלטונות כנגד היהודים. "הסינוד הקדוש" (הגוף העליון של הכנסייה בבולגריה), בראשותו של המטרופוליט סטפן, יצא כנגד "החוק להגנת האומה" ב-1940 ויזם תיקון בנוסח החוק שהקל במקצת על היהודים. במרץ 1943 כשנודעה התוכנית לגירוש היהודים נפגש המטרופוליט סטפן עם המלך ודרש ממנו לבטל את הגירוש תוך שהוא מאיים כי במידה והתוכנית תתממש, הוא יורה לפתוח את כל המנזרים לקליטת פליטים יהודים. פעולות דומות נעשו גם על ידי המטרופוליט קיריל בעיר פלובדיב. באפריל 1943 קיבל "הסינוד הקדוש" החלטה המצהירה כי התורה הגזענית עומדת בניגוד לנצרות וכי הכנסייה לא תוכל שלא לסייע ליהודים הנרדפים.

באפריל 1943 נפגש המלך בוריס עם ריבנטרופ בברלין וסיכם איתו כי יהודי סופיה יגורשו אל כפרים וערי שדה בפרובינציות מרוחקות וזאת, כצעד מקדים לפני הגירוש למזרח. כך רצה המלך לנווט בין הלחץ מצד גרמניה ובין ההתנגדות הפנימית בבולגריה לתוכנית הגירוש. הגירוש אל הכפרים התבצע כמתוכנן ב-25 במאי, אך הגירוש למזרח נדחה שוב ושוב עד אשר הפך ללא אקטואלי. ההחלטות על דחיית הגירוש למזרח התקבלו, בין היתר, על רקע הטיית הכף בחזיתות העיקריות במלחמה לטובת בעלות הברית. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס ובדצמבר 1943 הותר ליהודי סופיה לחזור לבתיהם.

באוגוסט 1944 בוטלו החוקים נגד היהודים ופורקה "הנציבות לענייני יהודים". חודש אחרי כן, נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום ובולגריה הכריזה מלחמה על גרמניה. לאחר המלחמה לקחה לעצמה המפלגה הקומוניסטית הבולגרית את הקרדיט על הצלת יהודי בולגריה למרות שלמעשה היו אלו דווקא החוגים השמרניים (פשב והכנסייה) שהובילו את המאבק כנגד הגזענות ותוכנית הגירוש.

[עריכה] יהדות בולגריה תחת השלטון הקומוניסטי

לאחר שב-1944 כבש הצבא האדום את בולגריה מידי הצבא הגרמני ובשנת 1946 הוחל המשטר קומוניסטי בבולגריה והיא הפכה לחלק מהגוש המזרחי אשר היה תחת השפעת ושליטת ברית המועצות. במחצית השנייה של 1948 הוחל בהעלאתה של יהדות בולגריה לישראל. גל העלייה מבולגריה נמשך עד 1956 וכלל את רוב יהודי בולגריה, כ-45,000 במספר. ממשלת בולגריה קיבלה כסף עבור כל יהודי שעלה לישראל ופעולה זו מומנה על ידי ארגון הג'וינט. ממעט היהודים אשר נותרו בבולגריה לא נמנע לקיים אורח חיים דתי ולשמר את מוסדות הקהילה.

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 נעשו מאמצים על ידי הקהילות היהודיות שנותרו בערים המרכזיות בבולגריה, סופיה ופלובדיב, לשקם את בתי הכנסת הקיימים ואת מוסדות וחיי הקהילה היהודית. ההערכה היא, כי חיים כיום בבולגריה כ-2,500 יהודים.

[עריכה] יישובים שבני התפוצה לקחו חלק בהקמתם

צור משה - היישוב הוקם על ידי עולים מיוון שאליו הצטרפו עולים מבולגריה
כפר הנגיד - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1949
יפו - החל מאמצע 1948 ובמשך שנות ה-50 המוקדמות, רבים מיהודי בולגריה התיישבו בעיר. בין הגופים הבולטים שהוקמו אז ואשר מזוהים עם יהודי בולגריה, ניתן לציין את מקהלת צדיקוב ואת מכבי יפו.
בית חנן - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1929
רמת השופט - הוקם על ידי עולים מבולגריה, פולין, ליטא והונגריה בשנת 1941
גנתון - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1952
יד מרדכי - עולים מבולגריה הצטרפו לישוב בשנת 1949
אורים - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1946
עברון - עולים מבולגריה הצטרפו לישוב זמן קצר לאחר הקמתו
ספסופה - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1949
מסילות - הוקם על ידי עולים מבולגריה ופולין בשנת 1938
כפר הס - לאחר הקמת המדינה קלט היישוב עולים רבים מבולגריה
חוגלה - היישוב הוקם על ידי עולים מבוגריה, רוסיה ופולין
חצור אשדוד - הצטרפו לישוב עולים מבולגריה לאחר הקמתו
תלמי יחיאל - הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מבולגריה ורומניה
כפר ברוך - הוקם על ידי עולים מבולגריה, הקווקז, כורדיסטאן ורומניה בשנת 1926
ציפורי - היישוב הוקם על ידי עולים מבולגריה ותורכיה בשנת 1949
גאליה - הוקם על ידי עולים מבולגריה בשנת 1948