חרם חברתי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרם חברתי הינו נידוי אדם מסוים מחוץ לחברה והמנעות מכל קשר עמו, לפעמים תוך כדי המנעות ממתן שירותים מסחריים, קהילתיים או כלכלים עבורו. החרם החברתי משמש לעיתים ככלי ענישה בעדה החרדית בישראל.
גם בעבר שימש החרם ככלי נשק של קהילות יהודיות כנגד אלה מבניהן שלא פעלו על פי מצוות התורה או המרו את דעת הנהלת הקהילה. ידועים במיוחד החרמות שהוטלו על אוריאל ד'אקוסטה ועל ברוך שפינוזה, שניהם חברי הקהילה הספרדית (קרי מצאצאי יהודי ספרד ואנוסים ששבו ליהדותם) באמסטרדם.
ככל שהקהילה לכידה וסגורה יותר כך כוחו של נשק החרם גדול יותר, שכן המוחרם מוצא את עצמו מורחק מכל המעגלים, עסקיים, חברתיים ואף אישיים שהקיפו אותו.
מחוץ לקהילה החרדית, שימוש מוצהר בחרם חברתי ככלי לענישה חברתית קיים בקרב ילדים. מבוגרים עשויים לנקוט במהלך זה, אולם לרוב שלא במוצהר, כיוון שניהול יחסים חברתיים בדרך זו נחשב קיצוני ונתפס כהתנהלות ילדותית (השייכת לאותו עולם תוכן כמו "ברוגז", "מקובלים", "מלכת הכיתה").
[עריכה] ראו גם
- חרם (הלכה)
- חרם דרבנו גרשום
