חרבת חיזעה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרבת חיזעה סיפור מאת יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), שנכתב בשנת 1949.
הסיפור עוסק בגירוש תושבי הכפר חרבת חיזעה, שהינו שם דמיוני, ומייצג מספר כפרים ערבים שגורשו במהלך מלחמת העצמאות, בשנים 1948 - 1949, אירועים הידועים בהיסטוריה הפלסטינית כ"נכבה".
הסיפור אינו משאיר ספק בחוסר המוסריות של חיילי צה"ל בזמן הגירוש, הסופר השתמש בביטויים השאולים מההיסטוריה היהודית כמו "הגליה", "קרונות", "גירוש" וירי בחפים מפשע.
זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק בפרק זה בתקופת הקמת המדינה.
בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים הידועים כהיסטוריונים חדשים, ובהם אילן פפה ובני מוריס.
הסיפור עובד בשנת 1978 לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון בבימוי של רם לוי, שעוררה ויכוחים רבים. הויכוחים התמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה, ועל היקף הארוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שננטשו מרצון בארועי המלחמה, לעומת אלו שגורשו). שר החינוך דאז, זבולון המר, אסר לשדר את הדרמה בטענה שהיא תשרת את התעמולה של אש"ף, אך הדרמה הוקרנה בכל זאת בשל התערבות מליאת רשות השידור.
