ועדת האמת והפיוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועדת האמת והפיוס (Truth and Reconciliation Commission) היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי ממשלתה החדשה של דרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד. ביסוד הקמת הועדה היה הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת הטרור של ארגוני האופוזיציה שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
- ערך מורחב – אפרטהייד
במשך כארבעה עשורים של שלטון האפרטהייד היו התארגנויות של ארגונים שונים למאבק על הזכויות המקופחות של הרוב השחור. המאבק הוגבל בתחילה לאמצעים פוליטיים ותקשורתיים והטיף לאי אלימות, אך החל משנות ה-60, בהשפעת ארועי טבח שארפוויל, תפס קו יותר מיליטנטי והרחיב את דרכי פעולתו גם לחבלה וטרור. השלטונות, בתגובה, הוציאו את ארגוני ההתנגדות מחוץ לחוק ועסקו באופן נמרץ בציד מנהיגיהם ופעיליהם. כוחות הביטחון במדינה גוייסו לטובת המאבק בארגוני ההתנגדות, ופעולותיהם של גורמי השלטון ואכיפת החוק רמסו, במקרים רבים, את זכויות האדם ברגל גסה. פעילי התנגדות נעצרו במעצרים מנהליים ארוכים ללא משפט, חשודים נחקרו באלימות ובעינויים, וחלקם מצאו את מותם בחקירה. טיוח ובידוי ראיות היו לדבר שבשיגרה בידי כוחות החוק והבטחון.
גם בקרב פעילי תנועות ההתנגדות נעשו הפרות בוטות של זכויות אדם במאבקם, תוך שימוש באמצעים של רצח, איומים, טרור, והוצאה להורג של חשודים בשיתוף פעולה. חילוקי דעות בין ארגונים שונים שנאבקו לחופש הביאו לתופעות אלימות קשה וזוועות בין השחורים לבין עצמם.
[עריכה] עבודת הוועדה
הועדה הוקמה בשנת 1995 ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא נלסון מנדלה, מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות. בין היתר ניתנה לה הסמכות להעניק חנינה למבצעי פשעים, בתנאי שיתקיימו התנאים הבאים: מבקש החנינה מסר את האמת במלואה, והפשעים בוצעו במסגרת אידאולוגיה פוליטית. לאף אחד לא הייתה חסינות מפני עמידה ל"משפט" בפני הועדה: אזרחים פרטיים, אישי השלטון הקודם, אנשי משטרה ואפילו פעילי הקונגרס הלאומי האפריקאי של מנדלה – מפלגת השלטון בזמן עבודת הועדה – שחלקם היו מעורבים בפעילות טרור ורצח בתקופת מלחמתם במשטר האפרטהייד.
בראש הוועדה עמד הארכיבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום (1984). על חשיבות עבודתה של הוועדה אמר דזמונד טוטו: "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".
עבודת הועדה התחלקה בין שלוש ועדות משנה:
- ועדת הפרת זכויות האדם
- ועדת פיצוי ושיקום
- ועדת חנינה
הועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לכתב אישום פלילי, אם גובש די חומר ראיות כנגדם. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. פיטר וילם בותה, נשיא המדינה על פני העשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אישים שלא הופיעו בפני הוועדה, והוכח כי קשה לגבש חומר ראיות נגדם. הועדה שמעה אלפי עדויות ודנה ב-7112 בקשות לחנינה, מתוכן הוענקו 849 חנינות. כ-20,000 אזרחים נמצאו זכאים לפיצוי כספי, בסכום פיצויים כולל של כ-40 מיליון דולר.
ב-29 באוקטובר 1998 הגישה הועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב בהעברה השקטה של השלטון מהמיעוט הלבן לרוב השחור, ללא שאיפות נקם מצד השחורים ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד הלבנים.
[עריכה] ביקורת
בצד השבחים להם זכתה עבודת הועדה, נשמעו גם דעות ביקורתיות.
- גורמים מצג חוגי זכויות אדם ומתנגדי אפרטהייד לשעבר מתחו ביקורת על מדיניות החנינות של הועדה. לשיטתם, מערכת המשפט צריכה הייתה להעניש בחומרה את מבצעי האפרטהייד, והם חשו שלא בנוח עם קבלת הטיעון ש"פעלו בשליחות אידאולוגיה פוליטית" כנסיבות מקילות להענקת חנינה. הם הישוו זאת לטענת פושעי המלחמה הנאצים "רק מילאתי פקודות", טענה שלא התקבלה בשעתה.
- כמה מחברי הועדה ראו לצנינים את אופן ניהול הישיבות בראשותו של הארכיבישוף דזמונד טוטו, שהיו רוויות אווירה דתית ולדעתם דמו יותר למיסה כנסייתית או תא וידוי.
- ביקורת קשה הושמעה על העיכוב המתמשך של ממשלת דרום אפריקה, עקב קשיים תקציביים, ביישום החלטות הועדה על תשלום עשרות מיליוני הדולרים של כספי הפיצויים שנפסקו לכ-20,000 נפגעי האפרטהייד.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הזמן השחור, "הארץ" 23.6.02
