הנמקה (ספרות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנמקה בספרות היא הפעולה הפרשנית, המספקת סיבות להופעת אלמנטים בטקסט. המונח נטבע על ידי מאיר שטרנברג במאמר Mimesis and Motivation. התהליך הפרשני הוא תהליך פונקציונליסטי, טוען שטרנברג. הקורא מאתר אלמנטים בטקסט, ומנסה להבין מדוע הם שם, איזה תפקיד הם ממלאים בטקסט. המונח מתחלק לשני סוגים בסיסיים: הנמקה מימטית והנמקה רטורית.
[עריכה] הנמקה מימטית והנמקה רטורית
הנמקה מימטית היא הנמקה במונחי העולם המיוצג. כלומר, סיבתו של אירוע מסוים בעולם המיוצג היא אינהרנטית לאותו עולם. ב"החטא ועונשו" (פיודור דוסטויבסקי) הגיבור, רוצח זקנה ואת אחותה. כאשר הקורא שואל את עצמו מדוע רסקולניקוב עשה זאת, הוא יכול לספק הנמקות מחומרי העולם המיוצג: סיבות פסיכולוגיות, אידאליסטיות, או העוני של רסקולניקוב. במקרה זה, הקורא מסביר אלמנט בעולם המיוצג באמצעות אלמנטים אחרים.
הנמקה רטורית היא הנמקה במונחי השדר. כלומר, הנמקה באמצעות פניה לאפקטים שהמחבר רצה ליצור, המסר שהוא ניסה להעביר, וכן הלאה. כאשר הקורא שואל מדוע בחר דוסטוייבסקי גיבור שרוצח, הוא בוחר לנמק אלמנטים בטקסט באמצעות פניה למטרותיו ההיפותטיות של היוצר.
בקריאה של טקסט, טוען שטרנברג, הקורא מניח שלמחבר יש כוונות מסוימות, בין אם זה מסר שברצונו להעביר ובין אם ברצונו לייצר אפקט בקורא. סיפוק נימוק רטורי לאירוע מסוים בטקסט פירושו כינון של מחבר מובלע, מבנה פרשני, שאינו המחבר ושמוסק על ידי הקורא במהלך הקריאה.
שטרנברג טוען כי מאחורי כל הנמקה מימטית בטקסט הספרותי ישנה הנמקה רטורית. כלומר, בתהליך הפרשני לא די לומר שרסקולניקוב הפך לרוצח בשל סיבות פסיכולוגיות, למשל, אלא מדוע דוסטויבסקי בחר ליצור גיבור רוצח, ומדוע הוא בחר מניע זה ולא אחר לרצח. במובן זה, אם כן, התהליך הפרשני הוא תנועה מקומה אחת של הטקסט - העולם המיוצג, והשרשרת הסיבתית המיוחדת לו - לקומה השנייה - השדר, נימוק הדברים באמצעות ניסיון להבין את מטרות הדובר.
אולם בעוד שמאחורי כל הנמקה מימטית חבויה הנמקה רטורית, לא תמיד ישנה הנמקה מימטית מאחורי כל הנמקה רטורית. ישנם חלקים בטקסט שניתן לנמק אותם רק במונחי השדר, כלומר רק בהנמקה רטורית. בסיפורים רבים, למשל, קטעי האקספוזיציה אינם מנומקים באופן מימטי, והופעתם בטקסט יכולה להיות מנומקת רק באמצעות פניה למחבר, והמידע שבכוונתו להעביר לקורא.
תפיסה זו של הטקסט היא פונקציונליסטית. בבסיסה עומדת ההנחה שהקורא מנסה למצוא כוונה בטקסט. עם זאת, אין לבלבל בין הנמקה לבין אינטגרציה, הכוללת בתוכה את ההנמקה, אולם היא רחבה ממנה.
[עריכה] אשליית העולם המיוצג
במקרים רבים ניתן למצוא יצירות אמנות סיפוריות, שבהן "רואים את יד המחבר". כלומר, מקרים שבהם ברור שקטע מסוים הוכנס ליצירה על מנת לשרת את מטרותיו של המחבר, יהיו אשר יהיו. ניתן להסביר תחושה זו באמצעות המונחים "הנמקה מימטית" ו"הנמקה רטורית".
במקרים בהם לאלמנטים מסוימים בטקסט אין הנמקה מימטית, ניתן לראות את מטרותיו של המחבר. מאחר שלא ניתן לנמק הופעת אלמנטים אלו באמצעות ההיגיון של העולם המיוצג, הקורא נאלץ לנמק אותם באמצעות ההיגיון של השדר. כך, למשל, בספר "עלילות טום ג'ונס, אסופי" לפילדינג, ישנם קטעים רבים בהם הדובר פונה ישירות לקורא, ודן בדמויות, בספרות ובפילוסופיה. לפניה זו לקורא אין הצדקה מימטית, שכן הדובר אינו דמות בעולם המיוצג, אולם יש לה הצדקה במונחי מטרות המחבר, האפקטים והמסרים שהוא מנסה לעביר לקורא.
במקרים אחרים, שבהם ניתן לחוש בכוונות המחבר, ניתן למצוא בטקסטים, שבהם הסיבתיות של העולם המיוצג רופפת יחסית. סיפורים המשתמשים בדאוס אקס מכינה, למשל, מכניסים לעלילת הסיפור אירוע נוסף, שאינו נובע מתוך ההיגיון הפנימי של העולם המיוצג או מתוך השרשרת הסיבתית שהוצגה לקורא. כאשר ההנמקה המימטית להופעתו של אירוע מסוים חלשה, ההנמקה הרטורית שמאחוריה גלויה יותר לעין.
