הגייה צנענית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הגייה צנענית היא הגיה שצמחה מתוך ההגייה התימנית באזור הצנעא שבתימן. השפה העברית בצנעא הייתה בשימוש בעיקר לצורכי פולחן ותפילה ולא הייתה מדוברת בדרך כלל לצורכי היום יום, מאז עלייתם של יהודי תימן למדינת ישראל, מספר הדוברי העברית בעלי ההגה הצנעני ירד בצורה משמעותית ככל שהדורות נמשכו וכיום אין הערכה של דוברי הניב העברי הצנעני. רבים מיהודי תימן כיום דוברים בהגייה הנפוצה המקובלת במדינת ישראל, אך בכל זאת ניתן למצוא כמה וכמה יוצאי תימן ששמרו את ההגייה והעבירוהו לחלק מילדיהם.

ההבדלים העיקריים בין ההגייה התימנית לבין ההגיה הצנענית הם ההבדל הברור בין רוב האותיות בהגייה התימנית לעומת ההגייה הצנענית שבה נבלעים הצלילים היחודיים של האותיות, וגם כן השימוש באותיות ג'ימל וק'וף (גרונית) ששומשו בהגייה הצנענית ולא בתימנית. הרב סעדיה גאון ביקר בעבר את ההגייה הצנענית על אותו עיקרון וטען שלא אמורים לבטא את האותיות כפי שעושים בהגייה הצנענית כיוון שמקורם מהערבית והמבטא באזור, ואינם נכונים בעברית מתוקנת.

שירים ופיוטים רבים מתימן מבוצעים בהגייה הצנענית, כמו למשל חלק משיריה התימנים של עפרה חזה.