דלות החומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דלות החומר הוא כינויו של סגנון אמנות אשר התקיים באמנות הישראלית בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה ה-20.

שם הסגנון מתייחס אל שמה של תערוכה מרכזית בשם "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שאותה אצרה שרה בריטברג סמל, ואשר התקיימה במוזיאון תל אביב בשנת 1986.

מאפייניו של סגנון זה, לפי בריטברג סמל, הם שימוש בחומרי יצירה 'דלים' (כגון דיקט, קרטון, שימוש בקולאז') ליצירת "מראה דל במכוון של פני השטח של העבודה". שורשיו של הסגנון נטועים באופן התקבלותן של האמנות האירופית והאמריקאית בישראל, בעיקר זו של הארט פוברה, אמנות הפופ והאמנות המושגית. גורם נוסף הוא היבט א-אסתטי הנובע מתוך המסורת היהודית.

נציגו המובהק של הסגנון הוא הצייר רפי לביא, אשר במקביל לעבודתו האמנותית גם ניהל את 'המדרשה להכשרת מורים לאמנות' ששכנה ברמת השרון, הידועה בכינויה 'המדרשה לאמנות'. סביב מוסד לימוד זה צמחה קבוצה של תלמידים ומורים אשר היוו את ההגמוניה האמנותית הבולטת שלאחר אופקים חדשים.

שיטת ההוראה במדרשה אשר העמידה במרכז את שיח האמנות ואת הדיון באסתטיקה המודרנית ודחקו למקום משני את שיטות ההוראה המסורתיות של האמנות (כגון שיעורי רישום וציור אל מול מודל) עודדה מראה מרושל לעבודות, אשר מעיד לדעת ברייטברג סמל על מידת הרפלקסיביות של האמנים לגבי אופן הצפייה באמנות, במידה רבה בהשפעת האמנות המושגית והמנימליסטית, של תחילת שנות השבעים בארצות הברית. במאמר "בקשר לרפי" (המדרשה, גליון מס' 2, 1999) טוען יאיר גרבוז כי הציור של רפי לביא מתרחק מפואטיקה לירית של חומרי הציור המסורתיים לטובת יצירה של אסתטיקה פונקציונאלית, חילונית.

לביא שילב בעבודתו רפרודוקציות של ציורי מופת אירופיים, מודעות פרסום וקטעים מן העתונות לצד שרבוטים בעפרון ומריחות צבע, על גבי דיקט ריבועי בגודל קבוע של 120 ס"מ. הדימויים הצביעו על נסיון לבדיקה דיאלקטית של האמנות וגבולותיה ושל החברה הישראלית.

בין האמנים המזוהים עם "דלות החומר" ניתן למנות את מיכל נאמן, דגנית ברסט, תמר גטר, יהודית לוין, נחום טבת, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואחרים.