דונלד ויניקוט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דונלד וודס ויניקוט (7 באפריל 1896 - 28 בינואר 1971), פסיכואנליטיקאי, מממשיכי דרכו של זיגמונד פרויד. בעקבות הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין המשיך לפתח טיפול בילדים באמצעות טיפול במשחק וכתב מספר ספרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
דונלד ויניקוט נולד בשנת 1896 בפלימות, מחוז דבון שבאנגליה למשפחה מבוססת מהמעמד הבינוני. לימודי הרפואה שלו בקמברידג' הופסקו לשנים אחדות במלחמת העולם הראשונה שבה שירת על־גבי משחתת של הצי הבריטי. הוא סיים את לימודיו בשנת 1920, ובשנת 1923 התמנה לרופא ילדים ופסיכואנליטיקאי לילדים בבית החולים לילדים Paddington Green שבלונדון. במשרה זו החזיק במשך ארבעים שנה.
ויניקוט נפטר בלונדון ב־28 בינואר 1971.
[עריכה] התאוריה של ויניקוט
ויניקוט מאבות הפסיכולוגיה של הילד, עסק רבות בניסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק. הפסיכולוגיה שלו מאופיינת כפסיכולוגיה של יחסים, במיוחד בין התינוק לאימו. הוא טען שאין לראות את התינוק כשלעצמו אלא רק בהקשר של אימו. ויניקוט טען שתינוק האדם נולד כחומר בעל פוטנציאל במצב של חוסר אינטגרציה. לדבריו התהוות התינוק ל"יש" נפשי מותנית בהימצאותה של אם, שמאפשרת לתינוקה להיווצר כיחידה אינטגרטיבית. ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי. בניגוד לפרויד לא ראה במעשיו היצירתיים של האדם סובלימציה של דחפים, אלא טען כי אלו צרכים מולדים העומדים בפני עצמם.
[עריכה] מושגים שטבע ויניקוט
[עריכה] אם טובה דיה
ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. האם הטובה דיה, מתאימה את עצמה באופן פעיל לצרכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק התאמה זו הינה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצרכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה, ולפתח בוחן מציאות.
לעומת זאת, האם שאינה טובה דיה נכשלת מלספק סביבה מושלמת, או נכשלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד.
ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים: האחד, חוסר היכולת להענות לצרכי התינוק כאשר הוא במצב ערות. השני, התערבות במצב מנוחה, בו התינוק מצוי בחוסר אינטגרציה. הכשלונות בטיפול האימהי נחווים עבור התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף ומלווים בתחושת כליון של העצמי.
[עריכה] אובייקט מעבר
תהליך ההפרדות של התינוק מאימו, כרוך בתסכול גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. בכדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ועליו הוא משליך את הרגשות שיש לו כלפי אימו. זהו אובייקט המעבר. החפץ שיהיה בדרך כלל רך, יכול להיות חיתול, כרית, שמיכה או דובון.
התינוק נזקק במיוחד לאובייקט המעבר ברגעים קשים, כמו פרידה בהליכה לשינה או ברגעים לא צפויים כמו נסיעה למקום לא ידוע. תחילת תהליך האימוץ של אובייקט המעבר יהיה בין הטווח של 4 ל12 חודש ויכול להמשך עד גיל הגן. כאשר הוא גדל הוא עשוי להחליף את האובייקט באובייקט בעל צורה טיפוסית ולעבור מכרית לדובון. יש תינוקות המעניקים לו שם ואף מספרים לו סיפורים.
באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו בחווית האומניפוטנציה, שהיא תחושת שלטון כל-יכול, כשל בורא העולם, כאשר יש אובייקט שבו הוא שולט שלטון ללא מיצרין ועושה בו ככל שיחפוץ, בניגוד לאם שם שלטונו מוגבל. אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות ולמשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות באזור הדימדומים שבין מציאות ודימיון.
[עריכה] עצמי אמיתי
כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, משמע היא אם טובה דיה, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי, זהו הארגון המנטלי הראשוני המופיע בינקות. העצמי האמיתי קשור לחיוניות גופנית, מקורו בחיות רקמות הגוף והתפקודים הגופניים. ממנו נובעות המחווה הספונטנית והמחשבה האישית. העצמי האמיתי הוא מקור האותנטיות והיצירתיות והוא בעל תחושת ממשות וחיוניות בעולם. אסור שהעצמי האמיתי יושפע ממציאות חיצונית או יענה לה.
ויניקוט טוען שהטעם היחידי בניסיון להגדיר את העצמי האמיתי,הוא בכדי לנסות להבין את העצמי המזויף. הוא יוצר הקבלה בין החלוקה שלו לעצמי אמיתי ומזויף לבין חלוקתו של זיגמונד פרויד את העצמי לאיד (הממוקד באינסטינקטים) ולאגו (המכוון כלפי העולם החיצוני).
[עריכה] עצמי מזויף
עצמי מזויף הינו חזות מזוייפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, בכדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת.
בניגוד לאם הטובה דיה הנענית לצרכי התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני שלו, האם שאינה טובה דיה היא חודרנית. ישנם שני מצבים של חודרנות: תביעה מהתינוק להגיב כאשר הוא במצב רגוע, או כפייה על התינוק לנטוש את משאלותיו, ולעצב את עצמו לפי מה שמסופק לו על-ידי הסביבה. בשני המצבים הללו תוצאת החודרנות המתמשכת הינה שברים בחוויותיו של הילד. כאשר האם מכניסה בתינוקה את מחוותיה ואת התנהגויותיה, לא נותר לו אלא להכנע בפני התנהגותה. כניעות זו היא תחילת התפתחותו של עצמי מזויף.
תפקידו של העצמי המזויף הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. הוא עושה זאת באמצעות הענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי מזויף, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. כאשר מנצלים את העצמי המזויף ומתייחסים אליו כאל אמיתי, גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר ערך. אך בדברו על התמודדות עם לחצים סביבתיים בגיל ההתבגרות מדגיש ויניקוט שעיבוד הקונפליקט בין דרישות וציפיות הסביבה לרצונות וצרכי האדם, הינה משימה המוטלת על המתבגר, ואדם אחר אינו יכול לפתרה עבורו.
לדברי ויניקוט כל אחד מאיתנו נחלק לעצמי אמיתי ולעצמי מזויף, וישנו רצף בין הנורמלי לפתולוגי:
- במצב של בריאות העצמי עבר סוציאליזציה, הוא מסתגל ומאורגן סביב מנהגים חברתיים מקובלים, ההישג החשוב של העצמי המזויף, הוא רכישת מקום בחברה שלא היה ניתן לרכישה או לשימור, על-ידי העצמי האמיתי לבדו.
- במצב בריא פחות העצמי המזויף מבוסס על הזדהויות.
- במצב אף פחות בריא העצמי המזויף מחפש תנאים, שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי, אם לא ימצאו תנאים שכאלו תחוזק ההגנה למניעת ניצול העצמי האמיתי. העצמי המזויף שכושל מלהגן על העצמי האמיתי, כמוצא אחרון מארגן התאבדות, ובכך בו זמנית הוא מביא כליון על עצמו (המשך קיומו אינו נחוץ אם אינו מסוגל למלא את פונקציית ההגנה) וכליון של העצמי האמיתי (שחדל מלהתקיים, אך בכך גם נמנעת חשיפתו).
- לכיוון הפתולוגיה העצמי המזויף מגן על העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מוכר כפוטנציאל והוא מנהל חיים סודיים.
- בדרגה הקיצונית ביותר העצמי המזויף נחווה כאמיתי על-ידי האדם וסביבתו. העצמי האמיתי מוחבא בשלמותו. ביחסים אישיים וביחסי עבודה העצמי המזויף נכשל לעיתים. בסיטואציות בהן מצופה להציג אדם שלם, לעצמי המזויף יש חסר בסיסי.
במקום אחר טען דונלד ויניקוט שבמצב החמור ביותר, נהפך הפיצול לשבר נפשי, שבשיא עומקו הינו סכיזופרניה. בסכיזופרניה מוצג עצמי שיקרי שמסתגל לציפיות הרבדים השונים של סביבת האינדיבידואל. במצב הפתולוגי הקיצוני העצמי האמיתי נמצא בסכנת הכחדה והאינדיבידואל הורס לבסוף את העצמי המזויף ומנסה להכריז מחדש על העצמי האמיתי, למרות שייתכן שזה לא יהיה תואם לחיים בעולם. לדעת דונלד ויניקוט, במקרה זה התמוטטות נפשית הינה סימן בריא של ויתור על מנגנון ההגנה של העצמי המזויף. התאבדות יכולה אף היא להיות הכרזה מחודשת של העצמי האמיתי.
ויניקוט אינו מסביר כיצד הפרט עובר משלב אחד לאחר ברצף. ניתן לראות שישנם פרדוקסים וסתירות פנימיות בדבריו. התאבדות הינה פתרון במצב הפתולוגי ביותר, אך גם בשלב השלישי ברצף. בראשון ההתאבדות הינה הכרזה מחודשת על קיומו של העצמי האמיתי, ובשני היא דרכו האחרונה של העצמי המזויף להגן על העצמי האמיתי מפני ניצול. ישנו גם פרדוקס בכך שהבאת כיליון על העצמי כולו, הינה דרך להגן על העצמי האמיתי מפני כיליון.
[עריכה] מספריו
ויניקוט פירסם ספרים ומאמרים רבים. שניים מספריו תורגמו לעברית:
- ד.ו. ויניקוט, הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר, 1995.
- ד.ו. ויניקוט, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1995.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חפץ מעבר, אתר מאמא
- דניה נבו, תרומתם של לימודי האמנות במערכת החינוך אתר אומנות
