בני ישראל (הודו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

קהילת בני ישראל היא קהילה יהודית שחיה בהודו עד שעלתה ברובה למדינת ישראל.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-20,000 נפשות, שהתרכזו בעיקר במומביי, כלכותה, דלהי ואהמדבד. שפתם של בני ישראל הייתה שפת מרהתי (להבדיל מקהילת יהדות קוצ'ין, שדיברו בשפת מלאיאלם).

כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-60,000 נפשות בישראל, כ-4,000 נפשות באזור מומביי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-2,000 נפשות ברחבי העולם.

מספר מטיילים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. חלקם, כגון רבי דוד דבית-הלל מצפת, ראו בהם שרידי שבט שהתגייר, בעוד שאחרים, כגון בנימין ממולדובה, ראו בהם צאצאים לעשרת השבטים האבודים. אנשי קהילת בני ישראל שמרו על מספר מצוות מפתח ביהדות, כגון שמירת השבת כיום מנוחה, ברית המילה, ושמירת יום הכיפורים. מנהגי שמירת השבת שלהם היו שונים מאלו המקובלים בשאר יהדות העולם כמו כן לא היו בקרבם כהנים או לוויים.

בנוסף לאפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים או שבט הודי שהתגייר, הועלתה גם האפשרות כי בני ישראל הם צאצאי משפחה של כובשי זיתים מהגליל, שנצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו.

לאחר שעלו לישראל התעוררו שאלות באשר ליהדותם של בני ישראל ונישואיהם עם יהודים אחרים. רק בשנת 1964 הכירה הרבנות הראשית בישראל בקהילת בני ישראל כביהודים לכל דבר ועניין.